נניח שאני ערבי מוואדי ערה. מה הייתי חושב מול קריאתו של ליברמן להעביר אותי עם כל הכפר שלי, בתיו ושדותיו אל שטחי הרשות הפלסטינית? נניח שאני ערבי תושב מוצמוץ או ערערה, ואני מביט ממרפסת ביתי אל הכביש בוואדי ערה, רואה את התנועה הזורמת בשקט כרגע. אני מניח שהייתי מקווה שהישראלים מבינים שזה היה רק גל מהומות רגעי, ושוקע בקצת מחשבות. עם טיפה עלבון וזעם בלב, הייתי מהרהר בבקשה של ליברמן לאזרחי ישראל היהודים לא לקנות בחנויות שלאורך ואדי ערה, לא לאכול במסעדות ולא לתקן את הרכב אצלנו.

מה הייתי חושב? מה הייתי עושה היום כערבי מוואדי ערה? כנראה הייתי תוהה לעצמי: איך אפשר להבהיר לליברמן ובעיקר לתושבי ישראל שמדובר בקומץ, בעשבים שוטים שהתפרעו נגד יהודים בגלל הצהרה של אמריקאי? הם לא ממש מייצגים אותי. איך אוכל לשכנע את היהודים שאני, ערבי מוואדי ערה, ורוב בני משפחתי, חמולתי, כפרי, האזור שלי, לא מזדהים עם המתפרעים? איך ארגיע את הישראלים שלא נזרוק אבנים על כלי רכב, לא נתנפל ברצח בעיניים על צלם עיתונות ולא נרסק את האופנוע שלו בסלעים, כי זה לא אנחנו?

אנחנו אחרים, ואותנו, את הערבים האחרים, פוגשים הישראלים יום יום בחיוך הדדי בתחנות הדלק, בחדרי רופאי בתי החולים, בבתי המרקחת, וממש בתוך בתי הישראלים עצמם, בכל מקום בארץ, כשאנחנו מגיעים אליהם לביצוע עבודות. החל מהתקנת מזגן, ועד לחידוש חדר האמבטיה. החל מבניית יסודות וכלה בסגירת הפתחים באלומיניום.



מה הייתי חושב כערבי ישראלי על הרעיון להעביר את הכפר שלי לשליטת הפלסטינים? זו שאלה קצת קשה שליברמן הציב בפני, כערבי מוואדי ערה. ברור שטוב לי יותר כשאני חי בשליטת הישראלים. אין ספק. עם זאת, איך אני מתמודד עם השאלה: מה דעתי על הרעיון שכל הפלסטינים, כולל אני, יחיו בשטחים בריבונות פלסטינית?

נראה לי שהמתפרעים בכביש ואדי ערה, זורקי האבנים האלימים, מעדיפים כבוד לאומי פלסטיני על פני רמת חיים וערכי חופש הפרט. אולי הם היו באמת מסכימים להעביר את השליטה על הכפר ועל הוואדי לרשות הפלסטינית, אבל אני, לו הייתי ערבי מוואדי ערה, הייתי שובר לעצמי את הראש עכשיו בשאלה איך להוכיח לישראלים שהמתפרעים האלה הם לא אני, והם לא מייצגים את ערביי ואדי ערה.