זה לא היה סיבוב ניצחון - זה היה סיבוב של בעל בית בטריטוריה החדשה שלו. עם בסיס בסוריה ונוכחות במצרים, עם קשרים מתהדקים עם איראן וטורקיה, עם מכירות נשק אפילו במפרץ הפרסי, ולדימיר פוטין הפך לאיש החשוב ביותר באזור. ישראל צריכה להתאים את עצמה למזרח תיכון תחת השפעה רוסית, רק שלא כמו לפני 40 שנה - הפעם ארה"ב כמעט אינה נוכחת.

אפשר לקרוא לזה "דיפלומטיה של 400־S": פוטין מציע את מערכות הנשק המתקדמות של רוסיה בתנאי רכישה נוחים לכל דורש וקונה לו אחיזה בעוד ועוד מדינות. איראן כבר קנתה, מצרים חתמה וכמוה גם חברת נאט"ו טורקיה, שתי בנות הברית האמריקאיות - סעודיה ובחריין במו"מ מתקדם ואפילו איחוד האמירויות עומדת לרכוש את מטוסי הסוחוי 35 שלו.

מצרים הגדילה לעשות ואף חתמה על חוזה המתיר למטוסים רוסיים להשתמש בבסיסי חיל האוויר שלה. כמדינה שנהנית מסיוע צבאי אמריקאי נדיב ביותר (1.3 מיליארד בשנה לפני הקיצוץ) אפשר היה לצפות שארה"ב תשמיע את קולה, אבל לא: היא שתקה וכמוה גם ישראל. שתיהן חרדות ליציבות משטרו של הנשיא א־סיסי ומוכנות לבלוע צפרדעים גדולות. התוצאה: רוסיה גם חתמה על הסכם לאספקת כור גרעיני אזרחי למצרים.





כבר לפני שנים הצביעה הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית על ניסויים מטרידים שעורכת מצרים בכור שלה באינשאס. ישראל, שהמודיעין שלה כבר כשל בזיהוי התוכנית הגרעינית של לוב, ושכמעט החמיץ (על פי פרסומים זרים) גם את הכור שנבנה בסוריה, חייבת להיות ערנית יותר להתפתחות הזאת.
זה בדיוק הזמן המתאים לפרסם בעיתון מערבי כתבה נרחבת על מה שאנשי דאע"ש בסיני טוענים כבר מזמן: שלישראל יש שיתוף פעולה הדוק עם הצבא והמודיעין המצרי ושחיל האוויר הישראלי הוא מרכיב חשוב במלחמה של המצרים בדאע"ש. פריסה אפשרית של מטוסי קרב רוסיים במצרים היא אירוע שצריך להטריד אותנו מאוד.

דווקא בביקור הראשון של ראש מדינה בסוריה זה שש שנים היה משהו מעודד. פוטין הקפיד להציג משולש ולא מרובע: רוסיה־אסד־חיזבאללה. איראן לא הייתה שם. רבים תיארו את זה כביקור ניצחון, אבל פוטין אמר משהו מעבר: סוריה של אסד בחסות רוסית היא עובדה מוגמרת, והעולם צריך להתרגל לזה. בניגוד להכרזה שלו, הנוכחות הרוסית בסוריה כמעט לא צומצמה. יש גם להם וגם לחיזבאללה עוד הרבה עבודה לנקות את כיסי ההתנגדות לאסד.

פוטין מבין ששותפות בולטת עם איראן עשויה לפגוע בלגיטימציה של סוריה החדשה שהקים, והוא מנסה להצניע אותה. הוא זקוק למיליציות השיעיות שהאיראנים מספקים לו כדי לבסס שליטה על הקרקע, אבל מעדיף שלא להיראות כשותף של הרפובליקה האסלאמית. מה גם שהאינטרסים הכלכליים שלו
בסוריה מתנגשים עם אלה של איראן. שניהם רוצים נתח מהשלל.

האיראנים כבר מבינים את זה ומחשבים מסלול מחדש. חשובה להם מאוד הנוכחות בסוריה והביסוס של הסהר השיעי, אבל כרצונו של הצאר ממוסקבה הם ינסו להצניע אותה. זו ההזדמנות של ישראל לתקוע טריז בין שתיהן. מצד אחד לשמר את השיח הקונסטרוקטיבי עם רוסיה, ומצד שני לחדד את המחלוקות וניגודי האינטרסים שבין הרוסים לאיראנים.

ככלל, הטכניקה שפעם נקראה "מבצעי תודעה" והיום מכונה "מבצעי השפעה" נהייתה הרבה יותר פשוטה. הפגנות האלפים בשתי השבתות האחרונות בתל אביב יצאו לדרך בידי אדם אחד עם מקלדת. לפני עשור היית חייב מנגנון כדי לארגן הפגנה כזאת: מתנדבים, טלפנים, מסיעים, אוטובוסים. כיום אלדד יניב עושה את זה מהטלפון. מי שמקשיב לשיח הפנימי באיראן, שבו הנשיא רוחאני ותומכיו לא חוששים מלקרוא תיגר על מעורבות משמרות המהפכה בסוריה, לבנון ותימן, יכול רק לתהות מדוע ישראל לא משפיעה יותר על השיח הזה.

איתות לאמריקה

האמריקאים תדרכו בשבועיים האחרונים ללא הפסקה, בעיקר את העיתונאים הישראלים, על האסטרטגיה החדשה שלהם בסוריה והבטיחו: "לא נעזוב את סוריה". אבל 2,000 החיילים האמריקאים שמוצבים שם יעזבו ובקרוב. ארה"ב לא רוצה לטבוע שוב בסכסוכי העולם הערבי, והיא תצא מרובו של האזור. העובדה שהאמריקאים מבליגים על הרומנים המתהווים בין ארדואן וא־סיסי לבין פוטין אומרת הכל.

חמור מזה, לפני כמעט חודש הכריז גנרל אמריקאי, מפקד הפיקוד האסטרטגי, שלא יציית לפקודה בלתי חוקית של טראמפ לשגר נשק גרעיני. הוא עדיין בתפקיד. סטנלי מקריסטל, המצביא המוצלח של המלחמה באפגניסטן, הועף בו ביום על אמירה רכה הרבה יותר נגד סגן הנשיא אז. טראמפ עדיין חסר ביטחון מול הממסד הביטחוני שלו, וזה מכתיב את מהלכיו, בקוריאה ובמזרח התיכון.

החולשה האמריקאית רק מבליטה את ישראל כשותפה האמיתית היחידה של ארה"ב במזרח התיכון. העולם הערבי מאותת לאמריקה שהוא מוכן לשחק גם במגרש השני. טראמפ מבין את זה, אבל ישראל יכולה להרוויח המון אם תחזק את המסר הזה גם לציבור האמריקאי.



ההצהרה של טראמפ על ירושלים עוררה את העולם המוסלמי וסיפקה לו פלטפורמה של קונצנזוס. חסן נסראללה ניסה השבוע למנף אותה לאחדות שיעית־פלסטינית, וקאסם סולימאני, מפקד גיס אל־קודס, כבר עשה את הטלפונים לאנשי החמאס והג'יהאד בעזה. היו שראו בנאום נסראללה תוכנית פעולה שמחזירה את ישראל למוקד, אבל לאנשיו של נסראללה בסוריה יש עוד דרך ארוכה עד שיחזרו הביתה ללבנון. חיזבאללה לא ערוך היום למלחמה איתנו, ונסראללה ישמח שמישהו אחר יחולל אותה.

חמאס נמצא בדיוק במקום הזה: תקוע בין פיוס שלא מתממש לבין הצהרת טראמפ שדורשת התנגדות. בתחילת השבוע עוד ניסו למנוע את הירי על ישראל, אבל התקשו להיות יעילים בעודם מכריזים על אינתיפאדה חדשה. רוב הנהגת חמאס לא חפצה בעימות - הם מבינים את הנחיתות שלהם מול ישראל. אבל בדיוק מאותה סיבה, אנשי הזרוע הצבאית, שרואים איך ישראל נוטלת מהם מנהרה אחרי מנהרה, חושבים שאולי זה מה שנדרש כדי להחזיר אותם להיות רלוונטיים.

במודיעין שלנו חושבים שלחמאס אין עניין במלחמה נוספת כרגע. אבל אולי אנחנו טועים שוב בהחלת הרציונל המערבי שלנו עליהם. בעוד אנחנו נזהרים מלשחק באש שעשויה להבעיר את הבית כולו - הם מוכנים לקחת את הסיכון.

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ עשר