היום אמור להתקיים התחקיר הצה"לי סביב האירוע ששרף את הרשתות החברתיות ביממה האחרונה: המחזה המרתיח שבו נראות שלוש נשים פלסטיניות, כנראה נערות, אחת מהן ממשפחת תמימי הלא־תמימה, כשהן מתעמרות, מגדפות, דוחפות, מקללות ואף סוטרות לשני לוחמי צה"ל בכפר נבי סלאח. הלוחמים ניצבים שם ומפגינים איפוק עילאי, לא מגיבים, לא מתגוננים, לא מדברים.

אין בטן ישראלית שלא מתהפכת לנוכח הסרטון הזה. אני, למשל, לו הייתי נקלע לסיטואציה הזאת, כבר מזמן הייתי במעצר עד תום ההליכים. אבל אני לא הייתי שם והם כן, לוחם וקצין בדרגת מ"פ, יחד עם החברים שלהם, שהם הבנים והאחים והאחיות של כולנו, המבלים את שירותם הצבאי או את המילואים שלהם בסיטואציות דומות, כשכל אחת מהן עלולה להפוך למהומה הבאה שתבעיר את השכונה, או השטח, או המזרח התיכון. 


הקצין שהבליג מול הפלסטינית אינו פחדן, אלא מי שהנחה אותו

לפעמים אני שואל את עצמי: מה עוד צריך לקרות כדי שרה"מ יבין שיש פה בעיה?


לפעמים גם איפוק הוא כוח, ובמקרה שלפנינו הלוחמים ראויים לאות הגבורה, לא לנזיפה. להתאפק במצב הבלתי אפשרי הזה קשה הרבה יותר מלהפעיל כוח, בעיקר כשהאויב המר שמולך הוא שלוש נערות שעושות הכל כדי לקבל מכות, בידיעה ברורה שכל הרמת יד של לוחמים מזוינים על נערות תמימות לכאורה תשמש נשק תעמולה קטלני במלחמה האינסופית הניטשת על הלבבות ברשת.

הסיטואציה הזאת, בפאתי נבי סאלח, מתארת באופן מדויק את המלכוד שבו מתנהלת ישראל אל מול האתגר הפלסטיני. קחו למשל את עזה. גורמי ההערכה בישראל סבורים עדיין שחמאס אינו שואף להסלמה. מלחמה מול ישראל עכשיו אינה רצויה לחמאס, שמאבד במהירות את נכס התת־קרקע שלו, לא התאושש מטראומת צוק איתן ולא ירוויח שום דבר מסבב חורפי נוסף בעיתוי הנוכחי. ועדיין, הרקטות זולגות.

ישראל יכולה להתנפל על עזה עכשיו עם פטיש 5 ק"ג, להלום בכוח בחמאס ולהפר את האיזון בדרך שתוביל להסלמה מהירה ולמלחמה נוספת. ואז, בעוד חודשיים־שלושה, כשהכל ייגמר ושני הצדדים יאספו את מתיהם, נשאל את עצמנו מה הרווחנו ואם המצב השתפר. התשובה תהיה שלילית. אז לא עדיף להבליג רגע? כנראה כן, אבל מה עם הפאסון הביטחוני של נתניהו, ליברמן ובנט? מה עם הבטחות הבחירות? מה עם תושבי הדרום? גם על השאלות הללו צריך לענות, ואין תשובה.

הנה תמצית מקוצרת של הערכת המודיעין המעודכנת בעניין עזה וחמאס: כאמור, אין לחמאס אינטרס בהידרדרות למלחמה. מצד שני, הוא חייב לפרוק לחץ אל מול המצב המחמיר: הכלכלה המרוסקת, האבטלה הגואה, השיקום שלא מגיע, הפיוס שלא מתקדם, הצהרת טראמפ, חוסר התקווה. אז חמאס מנסה לנקז את הלחץ לכיוון הפגנות על הגדר, אבל מתקשה לרסן את הארגונים הסוררים והסלפים למיניהם, שמטפטפים רקטות. ישראל, מצד שני, חייבת להגיב, אבל משתדלת לעשות את זה בדרך שלא תשבור את הכלים. תוקפים מטרות חמאס איכותיות, אבל משתדלים שלא יהיו אבידות בנפש. זה מאפשר לשני הצדדים לנגב את הרוק מהפנים ולדמיין שיורד גשם (כי לא יורד). מצד שני, לחמאס ברור שיכולת האיפוק הישראלית מוגבלת. לכן הם מסלימים את מאמציהם למנוע שיגורים. זהו משחק בכאילו שבו שני הצדדים מנסים בכל כוחם להימנע מהידרדרות, בעודם עושים את עצמם מכים זה את זה עד זוב דם.



בגדול, הערכת המודיעין המעודכנת גורסת שההרתעה הישראלית שהושגה לאחר צוק איתן מול עזה עדיין קיימת, אם כי היא "מאותגרת" כעת בידי הגורמים הסוררים. במקביל, השמיים מתקדרים מעל עזה משני כיוונים: חסן נסראללה, שהצהיר לאחרונה שאחרי סיום המלחמה בסוריה הוא מתכוון לשוב ולהתרכז בסכסוך הישראלי־פלסטיני, ואיראן, שחזרה לתמוך בחמאס והיא מזרימה לו, נכון להיום, עשרות מיליוני דולרים בשנה. נסראללה ומפעיליו בטהרן הם הגורמים המאיצים להסלמה, אך לא השיגו עדיין את המסה הקריטית הנדרשת כדי לשכנע את חמאס לצאת לסבב התאבדותי נוסף. האיראנים מעוניינים להעשיר את סל הכלים של חמאס במלחמתו בישראל, אבל בינתיים לא ממש מצליחים. הכסף מגיע, אבל אמצעי לחימה מיורטים בדרך, אם בידי ישראל ואם על ידי מצרים. המצור על חמאס יעיל מאי פעם, מצבה של התנועה קשה מאי פעם, והמצב הזה טוב לישראל.

בדיוק כמו בסיפור הנערות בנבי סלאח, איפוק בשלב הזה הוא הפתרון הטוב ביותר כדי לצאת מהסיטואציה ללא נזק. אפשר לאבד את העצבים ולהתפרע, מה שיוביל למהומת אדירים שממנה אף אחד לא ייצא טוב, ואפשר לנסות להכיל את המצב כי אין אלטרנטיבות טובות ממנו. 

במקרה של הנערות, עדיף שהמעצר יתבצע במועד אחר, בלילה, כפי שצה"ל יודע לבצע מעצרים בעייתיים. הזירה תהיה נקיה, לא יהיו מצלמות או פרובוקטורים, האירוע לא יתדרדר ולא יהיה בו פוטנציאל דליק. סוף מעשה במחשבה תחילה.

מול עזה, אותו כנ"ל: למלחמה נכנסים רק אם יודעים איך לצאת ממנה, ורק אם מעריכים שהמצב בסיומה יהיה טוב מהמצב הנוכחי. לא זה הוא המצב מול רצועת עזה נכון לרגע זה. מחר בבוקר זה יכול להשתנות, כמו עצם קיומנו במקום הזה, אבל בינתיים, כפי שכבר נאמר לא פעם, יש מקרים שבהם איפוק הוא כוח. אנחנו בעיצומו של אחד כזה.