עד היום לא השתכנעתי שראש ממשלת ישראל דאז, אהוד ברק, החליט על “הענקת” שדה הגז מול חופי עזה לערפאת כי זה היה “טוב לישראל”, ולא מהלך שבו היה מעורב איש השב”כ בדימוס יוסי גינוסר. כשאני נזכר איך ניצח ברק את עמי איילון בפריימריז בעבודה ב־2007, בזכות אלפי קולות של המגזר הערבי, אני חושש שיש יותר מערבי אחד שברק חייב לו. וכשברק מגלגל עיניים ומוקיע את נתניהו “המושחת”, אינני מאמין לאף מילה שלו.

עד היום לא השתכנעתי כי אריאל שרון החליט לגרש אלפי יהודים מגוש קטיף ולהחריב 25 יישובים רק כי היה בטוח שזה ישפר את מצבה הביטחוני, המדיני והכלכלי של ישראל. לעומת זאת, השתכנעתי כי הוא יצא למהלך הפוליטי הציני וההרסני הזה כדי להוריד מעל גבו השחוח תחת משא האי היווני את התקשורת והפרקליטות. ואלה רק שתי דוגמאות ליוזמה אישית שעלולה להוביל את מדינת ישראל לצעדים הרסניים המחזקים את אויביה.

בהיותי חבר כנסת, הקמתי את השדולה למאבק בשחיתות. ידעתי אז, כפי שאני יודע היום, כמה מסוכנת השחיתות השלטונית. גם לא שכחתי את פועלו של שרון, שנים רבות לפני שפרקליטת המדינה דאז, עדנה ארבל, עמדה להגיש נגדו כתב אישום חמור. אבל כל עוד היה אריאל שרון איתנו, עם הימין, והקים יישובים בכל הארץ, שתקנו. אז נדרתי נדר כי גם אם יקום מנהיג שאינו ישר דרך ויישבע להקים עוד 100 יישובים - לא אשתוק.



גם בנימין נתניהו עצמו, כשהוא אומר “לא יהיה כלום, כי לא היה כלום” אינו מכחיש כי קיבל מתנות יקרות ערך. נתניהו יודע כי שום “ידידות” אינה מאפשרת לראש ממשלה לקבל כמויות סיטונאיות של סיגרים ושמפניה. זו, למצער, מתנה אסורה. וזה לא ישתנה גם אם יצא זך כשלג משאר החשדות והחקירות.

נתניהו לא העמיד אותי בפני שום דילמה מוסרית או פוליטית שעשויה להיות כרוכה בהתעלמות משחיתות של מי שמחיל ריבונות על יהודה ושומרון, מקים יישובים ובונה את ירושלים. להפך, לכאורה הוא הקל עלי. הוא החריב את מיגרון ועמונה, את שכונת האולפנה ועוד מעט יחריב גם את נתיב האבות. וכל התחייבויותיו לבנות אלפי יחידות דיור ממוחזרות שוב ושוב, אבל בנייה - אין.

נתניהו תמך בהקמת מדינה פלשתינאית ובנסיגה מרמת הגולן. אין לי אפילו סיבה מדינית, פוליטית או אידיאולוגית אחת להתעלם מכך. מי שמוכן להכיר במדינה פלשתינאית ממערב לירדן, אינו איש ימין. אינני רוצה בהמשך שלטונו. לכאורה, יכולתי להצטרף בלב שלם להפגנות בציר רוטשילד־הבימה. נתניהו ומלחכי פנכתו אומנם רוצים שנאמין כי מפלת נתניהו תעלה לשלטון בישראל את השמאל, אבל אין כל הכרח כזה. אם המחנה הלאומי בישראל יתעשת וישכיל להבין כי עליו לבחור עכשיו מנהיג חלופי לנתניהו, הימין יישאר בשלטון ולאזרח נתניהו תינתן הזדמנות להוכיח את חפותו. אם הימין בישראל לא יעשה כך, ניפול עם נתניהו.

ובכל זאת, לא אצא לתל אביב להפגין. כי גם אם יש שם אלפי תמימים המפגינים נגד השחיתות, זוהי הפגנה מובהקת של שמאלנים הרוצים בשלטון השמאל, והמאבק בשחיתות הוא רק התירוץ. נקיי הדעת בירושלים היו מקפידים לדעת עם מי הם חותמים על שטר, עם מי הם נכנסים לסעודה. וכשאני רואה בקהל המפגינים נגד השחיתות שלטים “נגד הכיבוש”, ברור לי שלא אצעד עמם ולא אשתתף בהפגנותיהם.

אינני מאמין לאף מילה של אלדד יניב, המטיף בשער נגד השחיתות, כי לכאורה יש שני אלדד יניב. זה הישן, האיש שהעיד על עצמו שסייע לכל מעשה נבלה מושחת ועשה כך באותם ימים כדי לצבור כוח, וזה החדש, הטוען שהוא אדם אחר הנאבק בשחיתות. אבל בעיניי, גם היום הוא עושה זאת רק כדי לצבור כוח, ולא יהיה חלקי עם שניהם, לא עם הישן ולא עם החדש.