מרואיין נכבד, שלום. חשבת שאתה מגיע לנהל דיון ענייני ברדיו או בטלוויזיה, אך אבוי, אתה מוצא את עצמך תחת מתקפה של פאנליסט שסיים 12 שנות לימוד במועדון כדורגל או מראיין שעשה דוקטורט באוניברסיטת "קליק בייטס"? לפני שאתה נוטש את האולפן ומפוצץ את הראיון, דע איך לענות על השאלות הפופוליסטיות והמתריסות ביותר שבוודאי יטיחו בך. הנה התשובות לכל השאלות שתישאל.

שאלה: "אז מה אתה רוצה עכשיו?". (או "למה לא נעלמת?", או "למה באת בכלל?"). לשאלה רטורית זו כדאי לענות במונולוג ברמה דומה, אך בחצי טון גבוה יותר. סביר להניח שאחרי השאלה השלישית או הרביעית שלך תתחיל קקופוניה בלתי נסבלת ואף אחד לא יזכור מה הייתה השאלה שלא ענית עליה. ולכן תענה כך: "מה אני רוצה, מה אתה רוצה? תגיד לי, אתה לא מתבייש לשאול אותי מה אני רוצה? איבדתם את הבושה? אתם צבועים או מה? אתה שואל אותי כאן ועכשיו מה אני רוצה? עם כל מה שעברתי? אתה מיתמם או מה?" (אגב, אחרי כל משפט שלא מתפתח לשאלה רטורית ראויה, כדאי להוסיף "או מה?". כך אתה מרוויח זמן לחשוב על השאלה הרטורית הבאה).

שאלה: "תסלח לי מאוד, אבל מה שעשית שם היה פשוט מכוער". כאן שופטים אותך על פעולה שעשית, ולא מומלץ לענות בשאלה מיתממת משלך כמו: "באמת, מה כל כך מכוער במה שעשיתי?". עדיף לדמגג (מלשון דמגוגיה) מניפולציה זולה בחזרה: תשובה: "מה שאני עשיתי זה מכוער? מכוער זה לשבת פה באולפן הממוזג (בקיץ)/באולפן המחומם (בחורף)/באולפן הנעים והנוח (בעונות המעבר) שלך, ולהגיד לי שמה שאני עושה זה מכוער. כי לבקר זה הכי פשוט, אבל לצאת החוצה לשטח ולפעול זה קשה! ואני תמיד בחרתי בדרך הקשה" (כאן שווה לשלב פרטים סוחפים וקשוחים מעברך כמו: "ואני הייתי בדימונה", או "ואבא שלי נולד באור יהודה", או "שנים עבדתי בנגרייה של סבא שלי וראיתי את הדמעה בעין שלו כל בוקר", או "ואני עדיין סוחב איתי את כאבי הפציעה מלבנון").



שאלה: "מה אתה חושב על הביקורת כלפיך? אתה יכול להבין אותה?". פח יקוש מטופש זה נועד לגרור אותך לסמפט את האויב, ולעזור לו במשימתו לגמור עליך טוטאל–לוס. לכן אל לך לענות בתשובה עניינית ואמיתית כמו: "כן, אני יכול להבין את מי שמבקרים אותי", אלא עדיף לפתוח בנאום שנשמע כך: "למבקרים שלי אני רוצה להגיד דבר אחד: מה קרה לכם? אני זוכר את דור המייסדים. אני מכיר טוב מאוד את הערכים שלאורם גדלתם, ואני יכול לספר לכם אילו חילוקי דעות היו לי איתם (אף אחד לא ידרוש שתספר, כי הם בטח חייבים לצאת לפרסומות), וזה לא מה שאני רואה כאן. כי מה שאני רואה כאן זה את אובדן הבושה" (אגב, על 'אובדן הבושה' אפשר לחזור עד שלוש פעמים בראיון אחד. פעם רביעית של 'אובדן הבושה' מעידה על אובדן עשתונות).

"תרשה לי רגע שאלה אחרונה: אתה שיקרת, רימית, הודית בחלק מהפשעים שעשית. אתה לא מתבייש לבוא לכאן ולזבל לנו את השכל עם ססמאות כמו 'אובדן הבושה' ו'אני הייתי בדימונה'?". או־קיי, הגענו למאני טיים. זה נראה כמו כביש ללא מוצא, דרך לא סלולה מלאת חצץ ומסמרים. אבל שים לב, אתה עומד לעבור אותה ולצאת כמנצח. תשפיל מבט, תתרכז, תרים את הראש ותענה כך: "קודם כל, תודה על השאלה. תנו לי לספר לכם סיפור: לפני שלוש שנים תפס אותי בחור צעיר, אני חושב שהוא היה בן 23–24, משהו כזה".

"רגע, אדוני, אין לנו זמן לסיפורים. תענה במשפט!"."אה, פתאום אין לכם זמן? בשביל מה הזמנתם אותי לפה בכלל? אתם חצופים (כאן אתה כבר מסיר את המיקרופון שחיברו לך לחולצה, וממשיך לצעוק בדרכך החוצה). מה נהייה מהמדינה שלנו, מה? אתם יודעים איפה נולדתי בכלל? מאיזו מצוקה הגעתי? אני צריך לספר לכם על סבא שלי שבכה בנגרייה?".