1. במשטרת ישראל כבר יודעים את האמת, אך מפאת שיקולי אגו וכבוד הם אינם מוכנים להודות בה בגלוי. גם בפרקליטות מתחילים להפנים: העסקה עם עד המדינה מיקי גנור הייתה כנראה מקח טעות.
על התנהלות המשטרה, ובמידה פחותה הפרקליטות, אפשר להחיל כלל ברזל: ככל שהמצוקה גוברת, כך משתכללת תעשיית ההדלפות. לפחות בתיק 3000, זה מתנהל כמעט כמו בריטואל קבוע: זורקים לתקשורת כמה עצמות מהחקירות, בעיקר לכתבי המשטרה והמשפט בערוצי הטלוויזיה לקראת מהדורות החדשות ב־20:00, וכך נוצרת מראית עין כאילו יש התקדמות בחקירת פרשת הצוללות, כלי השיט והניסיון להפריט תחזוקת כלי שיט (לא הצוללות) ולהעבירה מחיל הים לחברת תיסנקרופ.
יחידת להב 433, בפיקוח הפרקליטה ליאת בן ארי, חוקרת שלוש פרשות שבהן מעורבים ראש הממשלה בנימין נתניהו או חלק ממקורביו. סוף השנה מתקרב, ועמו ההכרעה אם להמליץ על הגשת כתבי אישום. מבין שלושת התיקים, "המבושל" ביותר הוא תיק 1000, תיק המתנות - סיגרים ובקבוקי שמפניה - שקיבלו נתניהו ורעייתו מאנשי העסקים ארנון מילצ'ן וג'יימס פאקר.
בתיק זה לוחצת המשטרה על הפרקליטות שסעיפי האישום יהיו שוחד והפרת אמונים. היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט אינו משוכנע שיש די ראיות להעמיד לדין את נתניהו בעבירת שוחד, ומעדיף להסתפק בהפרת אמונים. גם בתיק 2000 הייתה רוצה המשטרה להגיש כתבי אישום על שוחד נגד נתניהו ומו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס. אך הסיכויים לכך קטנים ביותר, וספק רב אם התיק יבשיל לכדי כתב אישום, ולו בסעיפים זוטרים.
לא פחות עגום הוא המצב בתיק 3000, אם כי לא מן הנמנע שכאן יוגשו כתבי אישום - אך לא נגד נתניהו, שאינו חשוד ואף לא נגבתה ממנו עדות בפרשה, וספק רב אם יוגש כתב אישום נגד פרקליטו דוד שמרון. לא בטוח שאפילו נגד מפקד חיל הים לשעבר, אלוף אליעזר (צ'ייני) מרום, יוגש כתב אישום. צ'ייני נעצר, נחקר, חשבון הבנק שלו הוקפא, מחשבו והטלפון שלו נלקחו ממנו. הוא חשוד בעבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים, ואף שהוא מודה בעובדות, מכחיש את החשדות. צ'ייני אינו חשוד במיזם הצוללות, ועומדת לו חזקת חפות איתנה. הוא התנגד להגדלת צי הצוללות, והחשדות נגדו מתמקדים במעורבותו לכאורה בביטול המכרז ובהחלטה להעניק את החוזה לבניית ארבעה כלי שיט מהמספנות בגרמניה, ובסיוע לקידומו של גנור להיות נציג תיסנקרופ בישראל.
מרום מודה כי שימש כיועצו של גנור, אך מכחיש כי קידם את ענייניו בהיותו מפקד החיל. הוא עשה זאת לטענתו רק לאחר ש"הצטנן", כשנתיים לאחר שסיים את שירותו ב־2011, ועבודות הייעוץ שהעניק היו בחוץ לארץ ולא בישראל. קודם ששכר את שירותיו של מרום התייעץ גנור עם עו"ד דניאל רייזנר. אפשר להניח שגנור עשה זאת גם לבקשת מרום. רייזנר, שעבד בעבר בפרקליטות, קבע בחוות דעתו שבחלוף הזמן אין מניעה להעסיק את מרום.
גנור, שלו עסקים בקפריסין ושם רשומות חברותיו (הוא היה גם קונסול הכבוד של קפריסין, עד שהתואר נשלל ממנו בגלל מעצרו), שקל להקים שם נמל והעסיק את מרום כיועצו למיזם. בתמורה לשירותיו, שילם גנור למרום מאות אלפי שקלים. באשר לכלי השיט, טען מרום כי ההחלטה לבטל את המכרז הייתה של מערכת הביטחון והדרג המדיני, ולא שלו. אין ספק כי הקשר בין גנור למרום מדיף ריח רע. אך לא ברור אם ניתן יהיה לתעלו לכדי כתב אישום.
2. בכיר נוסף שהתקשורת שרבבה את שמו לתיק 3000 הוא אבריאל בר יוסף, לשעבר תא"ל בחיל הים וראש מספן כוח אדם שפרש מהצבא ב־2003. הוא היה מקורב לשר יובל שטייניץ, שמינה אותו למזכיר ועדת חוץ וביטחון, ולאחר מכן שימש כמשנה לראש המטה לביטחון לאומי (מל"ל) תחת יוסי כהן. כשעבר כהן למוסד ביקש נתניהו למנות את בר יוסף במקומו, אך בעקבות תלונה של עמותת אומ"ץ המינוי הוקפא.
בנובמבר 2017 הודיעה המשטרה כי נגד בר יוסף התגבשה תשתית ראייתית לכאורה לביסוס החשד למעורבותו בעבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים ועבירות על חוק איסור הלבנת הון, בעת שכיהן כמשנה לראש המל"ל. אבל מה שהתקשורת הצניעה, כי זה לא התאים לתזה ולסימון המטרות שלה, הוא שבר יוסף, אף שהכיר את גנור והתחכך בו עוד מתקופת שירותם בחיל הים, אינו תוצר של תיק 3000. על פי המשטרה, הוא חשוד בכלל בקבלת שוחד מאיש עסקים גרמני בתמורה לקידום האינטרסים שלו במיזם הפקת הגז.
היחיד שאפשר לומר כמעט בוודאות כי גנור יצליח להפליל הוא דוד שרן, לשעבר ראש לשכתו של נתניהו ומזכיר חברת קצא"א (קו צינור אילת־אשקלון), שהוצא לחופשה כפויה בגלל החשדות נגדו. שרן חשוד כי קיבל עשרות אלפי שקלים מגנור.
וזה לב הבעיה. גנור בן ה־66 לא הסתפק במה שהיה לו, והוא רצה להבטיח את עצמו מכל הכיוונים, גם אם לא היה זקוק לכך. הוא שילם, שיחד ושימן כל דבר שזז. הוא שכר יחצנים ושתדלנים ושכר יועצים כמו מרום והעביר כספים לשרן.
גישת שולי הביטחון הרחבים שלו נבעה מניסיון חייו. הוא בן למשפחה קשת יום מחיפה, שהתגייס לחיל הים ושירת בשייטת ספינות הטילים. הוא השתחרר בדרגת סגן אלוף, וכמהנדס אלקטרוניקה הצטרף לחברת תדיראן, שמטעמה נשלח לנהל את הסניף באוסטריה. לאחר כמה חודשים נסגר המשרד, וגנור ומשפחתו מצאו עצמם במצוקה כלכלית. הוא נאלץ לבקש סיוע מחברים, אך עד מהרה התאושש בעזרת היכרותו עם בנקאי אוסטרי, הלמוט טומאנק.
יחד הם הקימו את הולמרק פרופרטיס, חברת נדל"ן שרכשה משרדים ודירות באוסטריה, בגרמניה ובשווייץ. שרשור החברות נרשם בקפריסין. ממסמך של החברה שהגיע לידי "מעריב־סופהשבוע" עולה כי בשלב מסוים הגיע שווי חברותיו של גנור ל־500 מיליון יורו. אבל כמו בני פורמן, גיבור הסרט "עיניים גדולות", הוא לא הסתפק במה שהיה לו ורצה עוד ועוד.
וכך, כשהתברר לו שתיסנקרופ מחפשת סוכן חדש בישראל, הסתער על התפקיד. חבריו יעצו לו לא להיכנס לתחום עסקי הביטחון, שבהם לא היה לו ניסיון. אך גנור לא שעה לעצתם. הוא רצה להוכיח לבכירים ממנו, ובעיקר לעצמו, כי על אף שהוא רק סגן אלוף במילואים הוא מוכשר, מקושר ומתוחכם מהם. כך, וכנראה גם בעזרת קשריו בחיל הים, השיג ב־2009 את נציגות תיסנקרופ בישראל. הוא החליף את תא"ל שייקה ברקת, איש חיל האוויר בעברו.
לימים הציגו בתקשורת את ברקת כקורבן, אבל זו הייתה זעקת הקוזק הנגזל. מי שהחליטה להחליפו הייתה הנהלת החברה הגרמנית, והאמת היא שאין הבדל בין גנור לברקת. שניהם סוחרי נשק. נכון: העמלה של ברקת הייתה 2.5% וגנור הצליח להכפילה ל־5%. אבל לאחר זמן מה תיסנקרופ החזירה את העמלה ל־2.5%. בתקשורת לא טרחו לציין זאת, משום שברקת, שמיהר להתראיין ולהתבכיין איך נגזל ממנו התפקיד, אותרג על ידה.
3. וכאן אנו מגיעים לעו"ד דוד שמרון, בן דודו של נתניהו, פרקליטו ופרקליט הליכוד. שמרון הוא שותף במשרד ירושלמי ותיק שהוקם על ידי אביו, עם שלוחות בתל אביב ובחיפה, המתמחה בנושאי נדל"ן. שותפו הוא עו"ד יצחק מלכו, שמשמש מאז 2009 כנציג מיוחד של ראש הממשלה לנושא המו"מ עם הפלסטינים. מלכו הסכים לעבוד בהתנדבות אך במקביל להמשיך לנהל את המשרד. היועץ המשפטי לממשלה דאז מני מזוז (כיום שופט בבית המשפט העליון) הסכים לכך וערך הסכם ניגוד אינטרסים. ההסכם חסוי ולא הוצג לציבור או לכנסת, אלא רק למבקר המדינה.
המשרד הציג ליועץ המשפטי את רשימת לקוחותיו, וזה קבע למלכו ול־30 עורכי הדין במשרד מה מותר ומה אסור להם לעשות מול משרדי הממשלה. זהו הסכם שערורייתי. על מזוז ומחליפיו יהודה וינשטיין ואביחי מנדלבליט היה לומר במפורש למלכו: יתכבד אדוני ויחליט - אם הוא רוצה לשרת את ראש הממשלה, שיעזוב את משרדו ויקבל שכר מהממשלה. אבל מזוז ומחליפיו לא עשו זאת ואפשרו לפתוח פתח לניגודי אינטרסים, ואולי גם לשחיתות.
וכך נהנו מלכו, שמרון ומשרדם מכל העולמות. גם להציג עצמם כמשרתי ציבור וגם לעשות לביתם. השניות הבלתי אפשרית הזו לא נעלמה מכל מי שרצו לקדם את האינטרסים שלהם בפרוזדורי השלטון. ביודעם שהמשרד מקורב לראש הממשלה, שיחרו לפתחו יזמים ובעלי עניין ושכרו את שירותיו.
כך עשה ב־2011 גם גנור. ידיד של שמרון, שהכיר היכרות שטחית את גנור, שחיפש אפיק השקעה בישראל, שידך בין השניים. שמרון הסכים לייצגו ללא היסוס. בתחילה זה הסתכם בכמה עסקאות נדל"ן בחו"ל ובישראל, שבהן רכש גנור דירות לבני משפחתו ולעצמו. גנור בונה לעצמו נחלה גדולה במכמורת, ועד אז הוא גר בשכירות בווילה ברחוב הדר בקיסריה, שבו יש גם לנתניהו בית, וברחוב סמוך לשמרון.
בדיעבד, יש מי שחושד כי אולי הייתה לגנור תוכנית אב. לשכור את שירותי שמרון לעסקי הנדל"ן שלו כמסווה, ובהמשך להכניסו לעסקי תיסנקרופ. בכל מקרה, שמרון לא עמד בפיתוי וראה בגנור לקוח בעל פוטנציאל עסקי גדול. הוא החל לייצגו במגוון נושאים, כולל כאלה שקשורים לחלק מענייני תיסנקרופ.
האמת היא שגנור לא היה צריך את שמרון לפתיחת דלתות ולקידום עסקי הספנות. כבר בתחילת שנות ה־90 החליטה ישראל להקים צי צוללות חדישות כדי שישמש זרוע אסטרטגית, נוספת על זו של חיל האוויר. לפי פרסומים זרים, מדובר בצוללות שיכולות לשגר טילים חמושים בראשי קרב גרעיניים.
למרות מחלוקות בצה"ל לגבי מספר הצוללות הדרושות - אלוף אברהם בוצר המנוח, לשעבר מפקד חיל הים, אמר לי כבר לפני 15 שנה שהחיל זקוק לתשע צוללות - רכשה ישראל תוך שני עשורים חמש צוללות, כל אחת בעלות של כחצי מיליארד דולר, וממשלת גרמניה סבסדה כשליש ממחירן. ב־2014 החליטו נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק לרכוש צוללת שישית. כעבור שנה, בגלל אילוצי תקציב, החליט הרמטכ"ל גדי איזנקוט לדחות את הרכישה. זמן מה לאחר מכן התערב נתניהו והחזיר את ההחלטה המקורית. הצוללת השישית תגיע לישראל ב־2021.
במקביל דחף ראש הממשלה לחתום עם קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל על הסכם לרכישת שלוש צוללות נוספות, שאמורות להחליף את שלוש הראשונות, שיזדקנו וייצאו משירות מבצעי בעוד פחות מעשור. שר הביטחון בוגי יעלון, שגם אם התנגד לנתניהו, כפי שהוא טוען כעת, השלים עם ההתערבות של ראש הממשלה. ליעלון, שנאלץ לעזוב את משרד הביטחון כדי לפנות מקום לאביגדור ליברמן שמפלגתו הצטרפה לקואליציה, הציע נתניהו להיות שר החוץ, אך הוא סירב. לאחר שעזב את משרד הביטחון, כעוס ופגוע, החל לתקוף את נתניהו ולהאשימו בשחיתות.
דבקותו של נתניהו בצי צוללות גדול מעידה שלמרות הכרזותיו כי ישראל לא תאפשר לאיראן לפתח נשק גרעיני, הוא בעצם מתכונן לכך, לפי פרסומים זרים, שגם אם יהיה לאיראן נשק גרעיני - היתרון האסטרטגי של ישראל, בעזרת יכולת גרעינית של מכה שנייה, יישמר.
4. במקביל, באותה תקופה שקדו בחיל הים על תוכנית לרכישת ארבע ספינות טילים (סער 6) להגנה על מתקני הגז בים התיכון. משרד הביטחון פרסם מכרז שבו התעניינו מספנות מספרד, איטליה וקוריאה. תיסנקרופ, שידעה כי מחיריה גבוהים יותר, לא ניגשה למכרז.
מכאן הסתבכו העניינים. נתניהו שוב התערב וכפה על יעלון לבטל את המכרז, ויעלון התקפל שוב. מקורבי ראש הממשלה טענו כי נתניהו עשה זאת לבקשת הקנצלרית, שדרשה להעניק את החוזה לתיסנקרופ. כדי לסלול את דרכה לעסקה היא הסכימה לבקשת נתניהו שהמספנות יורידו את המחיר, וכך היה. יש בכך היגיון. אחרי ככלות הכל, גרמניה מממנת את צי הצוללות בכמיליארד וחצי דולר.
כשמשרד הביטחון השתהה בסוגיית ביטול המכרז והעברת ההזמנה לתיסנקרופ, נכנסו גנור ושמרון לתמונה. שמרון פנה ליועץ המשפטי למשרד הביטחון, אחז בן ארי. לכאורה, היה זה מעשה פסול שהעמידו בניגוד אינטרסים וניצול לרעה של מעמדו. אבל שמרון הסביר לחוקריו כי סעיף 7 להסכם ניגוד האינטרסים של משרדו קובע במפורש כי אסור למשרדו לפנות לשרים וסגני שרים בשם לקוחותיהם. הגורם היחיד שמותר להם לבוא עמו במגע הוא היועץ המשפטי לממשלה, או ליועצים המשפטיים של משרדי הממשלה השונים. ועל כן, כשפנה לאחז בן ארי עשה זאת על פי ההיתר שניתן לו.
פעולה נוספת מעוררת מחלוקת של שמרון הייתה לנסות להפריט את תחזוקת כלי השיט, ולהעבירה מחיל הים למספנות תיסנקרופ. לשם כך פנה למזכיר ההסתדרות וליו"ר ארגון עובדי צה"ל. גם כאן הוא לא עבר על שום איסור או חוק, אך גם אם מהלכיו למען גנור הם כשרים, אין ספק כי הם מסריחים.
שמרון נחקר בשתי סדרות של חקירות. ביולי החקירות נמשכו בקדחנות, מבוקר עד ערב, ארבעה ימים.
בפעם השנייה, בנובמבר, החקירות היו קצרות. החוקרים והחוקרות, בראשות ניצב משנה מוטי לוי וסגן ניצב יורם נאמן, יצאו לשעות ארוכות והשאירו אותו לבד בחדר החקירות. התחושה הייתה שהם הבינו כי חקירתו מוצתה וכי אין להם כבר מה לשאול אותו. אך ככל כנראה הם ניסו בדרך זו להפעיל עליו לחצים פסיכולוגיים, שכללו גם שיחות מוטיבציה, שבהן דיברו על לבו שיודה כי טעה בהתנהלותו. שמרון דבק בגרסתו כי לא היה דופי במעשיו.
בסיום ימי החקירה הודלפה ידיעה כי הוצע לו להיות עד מדינה. נגד מי? אפשר רק להעריך כי הם כיוונו לנתניהו, שאינו חשוד ושמו לא נזכר בחקירות. שמרון, שלא הוצע לו כלל להיות עד מדינה, מיהר אחר כך להכחיש בתקשורת כי הוצעה לו הצעה שכזו.
5. יש עוד נושא שבו היה מעורב שמרון למען גנור: מפעל האמוניה. כשהחלו הדיונים על סגירת מכל האמוניה בחיפה, החליטו בממשלה להקים מפעל בנגב והכינו מכרז. תיסנקרופ, שלה חטיבת כימיקלים מהגדולות בעולם, לצד כמה חברות בינלאומיות וישראליות אחרות, התעניינה בהצעה. במסגרת זו ניהל שמרון מגעים עם זיוה איגר, בכירה במשרד הכלכלה. תיסנקרופ, שמחויבת לרכש גומלין בישראל על בניית הצוללות וכלי השיט, קיוותה שהשקעתה במפעל תיחשב כחלק ממחויבותה לרכוש מוצרים בישראל.
בהסכם עם גנור נקבע כי אם יוקם המפעל יקבל שמרון 20% משווי העסקה. בסופו של דבר, אף לא חברה אחת ניגשה למכרז, שהיה בעייתי ובוטל. במקומו, לאחר מאבקים רבים, הוחלט להמיר את מכל האמוניה בספינת אמוניה שתעגון מול חיפה. שמרון הסביר בחקירתו כי ההסכם אינו חריג, ומקובל אצל עורכי דין לקבל אחוזים מהעסקות (רכישת נדל"ן לדוגמה) שבהן הם מעורבים. אך מכיוון שהעסקה לא התממשה, הוא לא קיבל דבר.
בשש השנים שבהן ייצג את גנור קיבל שמרון שכר טרחה של 800 אלף שקל. גנור טען בחקירתו כי שמרון אמור היה לקבל 20% מעסקות הצוללות וכלי
השיט. גנור קיבל עליהן כ־11 מיליון יורו (עמלה של 2.5% - קרוב ל־50 מיליון שקל). שמרון הכחיש את טענת גנור וחזר ואמר כי ההבטחה ל־20% הייתה רק על מפעל האמוניה, ולא לעסקות כלי השיט. הוא גם התלוצץ עם חוקריו ושאל אם כך, היכן 10 מיליון השקלים שגנור היה צריך לשלם לי.
גנור לא המציא לחוקרים שום מסמך, אי־מייל או הקלטה, שיאששו את טענתו. בסופו של דבר, מדובר במילה מול מילה. ועדיין, במשטרה שוקלים להעמיד לדין גם את שמרון על שוחד וקבלת דבר במרמה, אף שספק אם הפרקליטות תשתכנע מהראיות שאכן יש סיכוי להביא להרשעה בבית משפט.
על רקע זה ישאל השואל: האם הסכם עד המדינה עם גנור היה כדאי? כשנחתם ההסכם, קיוו במשטרה שעדותו של גנור תוביל דרך שמרון לנתניהו. אם עדותו רק תפליל את שרן, התשובה ברורה. המוטב הגדול מהעסקה יהיה גנור עצמו. בהסכם נקבע כי גנור ירצה עונש מאסר של שנה אחת וקנס של 10 מיליון שקל. עסקה לא רעה לעבריין הראשי של הפרשה. לזכותו אפשר רק לומר כי עדותו חושפת את הריקבון הגדול של מערכת הביטחון, שאולי עתה תשנה את התנהלותה, אף שאני בספק גדול.
# # #
הערה אישית לסיום: התלבטתי אם לכתוב את הכתבה הזו. אני יודע שהיא משרתת את נתניהו. ודעתי היא שיש מספיק סיבות לכך שראש הממשלה יתפטר ויעזוב את הזירה הציבורית. לא רק בגלל כתב האישום שאולי יוגש נגדו, אלא בעיקר בשל כל חטאיו בקדנציה האחרונה: הפלגנות שהוא זורע בעם, ההסתה נגד מגזרים שלמים, המתקפה שלו נגד רשויות החוק, כפי שנוכחנו שוב בנאומו השבוע בליכוד, ומאמציו להחליש את שומר הסף, ועל שהתיר את השחיתות וההתנהלות הלא תקינה של מקורביו, בין שמחוסר תשומת לב ובין שמרשלנות או מחוסר אכפתיות, קל וחומר בכוונה. ובכל זאת, אף שאיני טהרן, אני חש שמחובתי העיתונאית להביא את הדברים כהווייתם, גם אם הם סותרים את השקפת עולמי.
כל מי שנזכר בכתבה זו סירב להתייחס לנאמר או שלא ענה על פניות "מעריב".
גורמים בפרקליטות אמרו בתגובה כי החקירה עדיין נמשכת ומוקדם להסיק מסקנות לגבי תוצאותיה. הם הדגישו כי הם אינם מתחרטים על עסקת עד המדינה עם גנור, וכי בלעדיו לא ניתן היה לשפוך אור על מה שהתרחש בנושא. לדבריהם, המשטרה והפרקליטות אינן קבלנים להצלחות.
ממשטרת ישראל נמסר: "כפי שאמרנו פעמים רבות בעבר - חקירות מתנהלות בחדרי החקירות ולא באמצעי התקשורת. כל עוד מדובר בחקירה פתוחה שעודנה מתנהלת, לא נתייחס למידע המתפרסם על אודותיה. למעלה מן הצורך נדגיש כי אין בדברים הללו בכדי להכחיש או לאשר את הדברים האמורים וכי המידע הינו על אחריות המפרסם".