בשביל מה צריך חופשה בחנוכה? יש איזה כלכלן שחישב את הפסדי המשק בגלל החופשה הזו? איך במציאות של 2017, שבה ילדים מחפשים גירויים בכל דקה ביום, יכול מבוגר על גבול הקשישות והתשישות הנפשית, לספק את צרכיו האינטלקטואליים של ילד בן 5 וחצי? תשובה: רק אם הסביבה שלו מכירה במוגבלותו ונרתמת לסייע. לא כמו הסיוע של סביבתו של נתן אשל בלשכת רה"מ, שאפשרה לו להטריד מינית את העובדות (במקום לשבור לו את הידיים שהטרידו נשים דתיות), אלא סיוע תומך באדם מוגבל כמוני.



אבישי, בעלה של ציפי שביט, שראה אותי בקפה מנסה להשתלט על כלבה סוררת, וילד שמבקש: "אבא, רק עוד הפתעה אחת לגיא. בא לי מסטיק, נורא בא לי", הזמין את הילד לצפות במופע של ציפי בהיכל הספורט. אבישי, תודה, אבל הילד מחבל והוא ירוץ לבמה, ואני, אין לי כוח לרוץ אחריו. אבל יש לי רעיון, אולי תזמין את כיפוש, ותאמר לה שרק אמהות מוזמנות? מה אתה אומר על הרעיון?



ושימון שישב לידי אמר לו: "הקוף צודק. כיפוש ליברלית, היא בטח תאמין לך. אתה נראה אדם אמין, בניגוד לבעלה", ואז הוא פרץ בצחוק.



הילד כבר חזר מהמכולת עם קופסה של מסטיקים, אכל ארבעה במכה עד שחדלו להיות מתוקים. די, גיא, נמאס לי מהשטויות שלך. אין יותר מסטיקים, הקופסה נשארת על השולחן, לך טייל עם סנדי.



"אבא, תראה מה סנדי עושה", הסטתי את מבטי, והוא חטף בזריזות את הקופסה מהשולחן ורץ צוהל לחצר. "אתה לא יכול לתפוס אותי. אתה לא יכול, אבא", צחק והיה מבסוט מעצמו.



אבישי רק חייך, אמר שצריך לשים גבולות לילדים, וגם שהוא לא מתערב בשאלה מי ילווה את הילד להצגה, ההזמנה פתוחה ושאנחנו נחליט. למזלי בתי ירדן התנדבה מיד לקחת אותו. איזה יופי, פוצו, כך אנחנו סוגרים מעגל. סבתא שלך לקחה אותי לפני 50 שנה לראות אותה שרה: כולם הלכו לג'מבו, ורק אותי לא. את ראית אותה מופיעה לפני 20 ומשהו שנה, ועכשיו גיאצ'ו יסגור מעגל.



"אבא, כבר אמרתי שאני אקח אותו, לא צריך לחפור לי ולחרטט. הכל טוב", אמרה ירדן.



כיפוש הייתה גאה בי על היוזמה, מבלי שנאלצה להתערב. וכך הילד ירד לי מהמשקוף של העין לחצי יום, נשמתי לרווחה ושחררתי את בית החזה מהאוויר הכלוא, בגלל הלחץ.



ברור שאחיה הטריף אותה במיאוצים בתוך ההיכל, שהיו בו רק עוד כ־9,000 איש, כולל הורים הקרובים לאיבוד שפיות. כיפוש ואני עודכנו באמצעות הוואטסאפ שהילד סיים סיר פופקורן, חטיף מתוק, וגם סחט ממנה שתקנה לו שתי חרבות, שבהן נופף מול הציבור. בהפסקה הוא דרש לראות את ציפי ואת הדוד חיים.



ציפי דיווחה לי במסר על המפגש המתיש. "היי ג'מוס חינני שלי. כל הקאסט הלך לישון אחרי הפגישה עם גיא, חחחח. הוא חייב להצטרף לדאע"ש, אני חולה עליו. היה תענוג לארח אותם".



הודיתי לה בחום, וציפיתי לילדים שישובו הביתה, כמובן אחרי ביקור חובה במקדונלד'ס. כי בלי נאגטס זה הרי לא חנוכה כהלכתו. פוצו הייתה מותשת, גיאצ'ו דרש לדעת לאיזו הצגה הוא הולך מחר. אחותו הודיעה שדי, נגמר, היא כבר תרמה את חלקה בליווי לשני מופעים. הוא כבר היה עסוק בלחבק את סנדי ולשיר לה את כל השירים מההצגה. היא עזבה כדי לישון בביתה אחרי הטראומה שחוותה, ואני ציפיתי לכיפוש שתגיע לחילוף משמרות.



***






הייתי חסר מנוחה מהצפייה בהשתוללות של הכלבה והילד, וכל חמש דקות התקשרתי לאישה לוודא מיקום וזמן הגעה הביתה. "מאמי, אני בדרך, יש פקקים, תרגיע, אני אגיע", אמרה.



הילד ביקש את הטלפון שלי כדי לשחק בענק הירוק. תראה טלוויזיה ושחרר אותי, גיא, אני צריך את הטלפון לעבודה.



"אני רוצה גם טלוויזיה וגם טלפון. תן לי, או שאני עושה לך בלגן".



הפנים שלי הוצפו בדם מרוב עצבים, והפדגוגיה ההורית עזבה אותי מיד. בוא הנה!!! על אבא אתה אף פעם לא מאיים, הבנת?!! לך לחדר ותראה טלוויזיה, או שתמצא לך משחק, תכף אמא באה. המילה "אמא" חדרה מיד. הוא נרגע, צפה בטלוויזיה וליטף את הכלבה שהייתה שרועה לידו.



"אבא, אני מבקש סליחה, אני לא אעשה את זה עוד פעם, אני מבטיח".



בסדר, חיים שלי, אתה תמיד מבטיח, אבל אתה לא מקיים. אני אוהב אותך, אז אני סולח.



אמא הגיעה, הילד צהל ואמר שהוא רעב, ואבא לא הכין לו אוכל. אמרתי לה שלפני שעה סיים לאכול נאגטס וצ'יפס, ואם לא - הייתי מזמין לו משהו. "תשאיר לי", היא אמרה, "גיא, מה אתה רוצה לאכול?".



הוא ענה "פתיתים", ואני אמרתי לה שהוא מסתלבט עליה, עכשיו הוא יאכל פתית אחרי פתית, כדי לשחק על זמן, לדחות את האמבטיה.


"מאמי, הוא יכול להסתלבט רק עליך, אצלי הוא יודע שאין לו סיכוי".



ואכן הגיעו הפתיתים, הוא ניסה את השיטה של פתית אחרי פתית, היא התרתה בו לא לעשות זאת, הוא עבר לתוכנית מגירה לפיה כואבת לו הבטן, היא אמרה רק שלוש מילים: "לאמבטיה, עכשיו, מיד".



צפיתי בו, וזה נראה לי ילד של מישהו אחר, לא שלי, לא כמו שאיתי. שמעתי אותו משחק באמבטיה מבסוט מהחיים, ממושמע, קשוב לאמו, ובתוך 40 דקות הוא כבר נרדם. סוג של נס.



ואז התפנתה האישה להעביר לי סדנה של מכון אדלר. "מאמי, ילד צריך גבולות", אמרה, "אתה פותר מצוקות, כפי שאתה מרגיע את עצמך, קונה לו משהו מתוק וצעצוע. אין לו מושג בכסף, אבל הוא קולט שהוא יכול לעשות בך מה שהוא רוצה, כי אתה משדר מצוקה וקורא לי כדי לסדר את הבלגן, ואז אתה בורח החוצה לרחובות. הוא לא פראייר, אתה פראייר שלו".



בסדר, כשהוא יגדל הוא יבין שהוא לא יכול להתעסק איתי.



"כשהוא יגדל, הוא ימצא דרכים אחרות, בוגרות יותר, כדי להוציא ממך את מה שהוא רוצה".



טוב אין לי סבלנות, יהיה בסדר. מה ארגנת לו למחר?



"הוא חשוף ליותר מדי גירויים, הוא מתקשה לעכל את כל המראות שהוא נחשף אליהם. הקרנבל הזה משגע אותו", היא אמרה, אבל למחרת לקחה אותו דודתו לפסטיגל, עם שאר ילדי המשפחה. ואז נחשפתי לסטארט־אפ ייהודי וייחודי - כרטיס ברכיים. הילד ישוב על ברכי המבוגר, בתמורה ל־50 שקלים. אין עלינו, בטח בשנה הבאה יהיה שיפור - כל רגל לחוד. שני ילדים זה 100 שקל, בנוסף למבוגר שמשלם 200 שקל. זו תפוקה שולית, אפשר למכור פי שלושה מקיבולת האולם, וחבל שטבע לא אימצה שיטה כזו, כדי למנוע פיטורים של עובדים.



***



אגב, טבע, הבנתי שקאר שולץ בא לכאן לפגישה עם ה"בראס" של קולקציית האפסים שמנהלת אותנו, ביניהם שני חשודים בעבירות חמורות לכאורה (רה"מ ושר הרווחה), והם נורא נבהלו מהסיבוב שהעביר עליהם בקשיחות. אין לי שום טענה לטבע, זו חברה כלכלית, זכותם של המנכ"ל וחברי הדרעק־טוריון לנהוג כרצונם לטובת החברה. הם לא צריכים להתנצל על המציאות שבה הם נוהגים ביגואר, או אפילו בקונקורד מקריית שמונה לתל אביב.



רק דבר אחד צריך להסביר למאסטרו שולץ: מתוקי, על ה־22 מיליארד שקיבלתם כהקלת מס בזמן שהקופקסון הייתה שקולה ליהלום, אנחנו לא רוצים אגורה. אי־לי־פאת־מאת, ווט־ווז־ווז־ווז־ווז. אבל יש לנו איזה קטע קטן של חוב משנת 2014 עד 2017. בוא נאמר שזה 5-4 מיליארד מינימום, את זה אנחנו רוצים מיד, אבל מיד. אם לא מיד, כל הנכסים והמפעלים יעוקלו לאלתר, כולל הקרקעות של אלפי דונמים. הבנת, מתוקי? אנחנו לא בנורווגיה, חתיכת שרץ נפוח. לשלם ועכשיו. עכשיו, מר שולץ, תמתח את הפוזה בתוך החליפה ועוף לנו מהעיניים, לך תביא את הכסף. אנחנו בלבנט, במידל איסט, לא בנורווגיה. כאן לא מאיימים על זונה ב־ז'. יאללה, לך מפה, חולירע יאסנה. אבל מי בדיוק יאמר לו? המושחתים לכאורה, שחיים כעלוקות על חשבוננו?



המדינה הזו מתנהלת בדיוק כמו ארגון פשע. על כל עשרה אנשים יש כאן פינגווין. וכמו שאמר דון קורליאונה לקונסיליירי שלו, תום הייגן: "עורך דין, עם המזוודה שלו יכול לגנוב יותר ממאה אנשים חמושים", אין גבול לשימוש האסור שעושים כאן בבתי משפט.



***



שחף אשכנזי הוא חבר שלי. הכרנו כאשר שימש מנחה באלן קאר, סדנאות לגמילה מעישון. איתי שחף נכשל, אבל אלפי מעשנים אחרים הוא גמל, כולל כמה חברים שלי. אחרי כמה שנים הוא עזב ופצח בקריירה עצמאית, עם שיטה שפיתח בעצמו. הוא לא מתרכז רק בעישון, אלא בשינוי אורח החיים, תזונה נכונה וכו'. במקביל הוא מפיץ את יכולתו בקבוצות פייסבוק, שבהן ובאמצעותן הוא מסייע למעשנים לחדול מההרגל המגונה. הוא לא גובה כסף, הוא עושה את זה בכיף, אפילו נהנה מזה.



את אלן קאר זה קצת הרגיז, אולי איבוד ההכנסות שלו ושל מנחים אחרים, אז הם תובעים אותו בבית משפט. 70 אלף פינגווינים או יותר (הם מתרבים כמו מגיפה) - זה לא מפריע לאף אחד, אבל שיהיו כאן נאמר 70 או 100 גומלים מעישון והפרעות אכילה, למשל, זה אסון גדול לפינגווינים וללקוחותיהם. העיקר שכולם יצומו ביום כיפור, אפילו בעשרה בטבת, והכל סבבה. בסך הכל בא בנאדם, רוצה להיות עצמאי, רוצה לעשות טוב לאנשים בלי שישלמו על כך, ועוד באמצעות מדיה חברתית - אז מנסים להעביר עליו ניסיון של סיכול ממוקד. למה ככה? אין פרנסה לכולם? אסור לאף אחד לתת ביס מעוגת ההכנסות? כנראה שלא, עובדה.



***



דוד ביטן פרש מראשות הקואליציה, הוא כנראה יודע מה טוב בשבילו כרגע. אני מחבב את דוד, הוא מצחיק אותי בכל פעם שאנחנו נפגשים. הוא חשוד בעבירות חמורות, שלפי מה שאני קורא ושומע, עלולות לשלוח אותו להבראה בחסות השב"ס. הבוס שלו, רה"מ נתניהו, לא מוותר בקרב ההישרדות, הוא מינה דייר אחר באגם הדרעק, דודי אמסלם, לג'וב הנחשק.



עולה שאלה מהותית: מתי יתחילו החקירות על פועלו של דודי? הרי אם דוד לא היה לוחץ בכל כובד משקלו על המשטרה, הסיפור שלו היה מתחיל לפני תום הקדנציה, משהו כמו שנה וחצי מהיום. אבל הוא לחץ, אז הקדימו לו את הסוף של הסרט. זה לא הימור פרוע על אמסלם, שעלול, רק עלול כי אין לי הרי מושג, למצוא את עצמו מבלה בלוד צפון, בחדרי האירוח של 433.



מה בדיוק מושך את הג'מעה הזו לכהן באגם הדרעק? המציאות הזו מזכירה לי בדיחה ישנה. אדם הולך לעולמו, ומלאך המוות מציג לו את האפשרויות בעולם הבא. בקומה הראשונה, ז"ל עובדים בפרך בכבשנים. בקומה השנייה, ז"ל נאלצים להלקות זה את זה; הוא עולה לקומה השלישית, ורואה כמה ז"ל שוהים בבריכה של דרעק, מחצית מגופם מחוץ למים הדוחים, אבל הם שותים תה, חלקם קפה. אומר לעצמו הז"ל החדש: נו, הריח לא משהו, אבל בכל זאת לא עושים כאן כלום ואפילו שותים תה וקפה. הוא פונה למלאך המוות ואומר לו: טוב, החלטתי, אני רוצה להיות בקומה הזו. אין בעיה, משיב לו המלאך, תתארגן על עצמך. ואז הוא פונה באמצעות מערכת הכריזה: רבותי, הסתיימה ההפסקה, כולם לחזור לעבודה.



הבדיחה הזו גם קפצה לי לראש בעת צפייה בנאום החנוכה של רה"מ נתניהו. "נו, אז מה?", הוא אמר לציבור שלו, כאשר הזכיר את ההמלצות של חוקרי המשטרה בעניין החשדות נגדו שייכללו בכתב האישום הצפוי. לא מבין, זו פררוגטיבה רק של נבחרי ציבור לומר: נו, אז מה? כאשר הם עלולים לעמוד לדין? אני יכול להשתמש בשורה הזו כאשר יעכב אותי שוטר תנועה, או פקיד מס יודיע לי שאני חייב כמה לירות למדינה, ולא בא לי לשלם? כנראה שלא. בכל מקרה, אשתדל להיות נוכח בסצינה שבה נתניהו יורשע, רק כדי לשאול אותו: אדוני ראש הממשלה, נו, אז מה? הוא בטח ישיב לי שאני מכוער, והגבות שלי לא משהו. הוא גם צודק, אז מה?



***



חנוכה המיותר עוד לא הסתיים. הצדיק הקטן היה בארבעה מופעים, ויצא מאיפוס. לקחתי אותו איתי לפגישה בבית קפה. נתתי לו את הטלפון שישחק, ולא ישגע אותי. שמתי לב שהוא מתמקד במשחקים אלימים במיוחד, ובכל חמש דקות הוא הודיע לי שהוא ניצח. פלא שהילדים מוטרפים כאן אם זה התוכן שמציעים להם?



הזמנתי לו מקושקשת ושני בורקס קטנים. המלצרית התפעמה מיופיו, והוא חייך אליה במתיקות.



"למה את מדברת עם אבא שלי? אני לא מסכים לך, וגם אמא שלי יותר יפה ממך. נכון, אבא?".



השבתי לו שאסור לדבר כך לאנשים, בטח שלא לנשים, ואולי המלצרית נפגעה ממנו, וכדאי שיבקש סליחה ממנה, כאשר תגיע עם ארוחת הבוקר שלו.


"בסדר, אבא, אני לא אעשה את זה יותר".



המלצרית חזרה עם המזון, ערכה את השולחן בשבילו. הוא הביט בה ואמר: "אני מבקש סליחה, אני לא אעשה את זה יותר. את גם יפה, אבל אמא שלי יותר יפה".



המלצרית באמת יפה, והיא התפוצצה מצחוק מתגובתו של הצדיק הקטן, שכבר חזר לענייניו בסלולרי.



"תקשיב, הוא מדהים, הוא להיט. הוא גם ממש דומה לך, חוץ מצבע העיניים".



הוא הרים את ראשו ואמר לה: "אני דומה לאבא ואמא. נכון, אבא?". בטח חיים־שלי־בלב, אתה ילד מתוק, ואני אוהב אותך המונים. ליטפתי את ראשו הבלונדי וחשבתי על הקשר שלו עם אמו. איך הוא מקפיד על שוויון, על אף שהיא המחנכת ואצלי תמיד כיף וכל בקשה שלו נענית מיד, ולה תמיד "אין כסף", "כבר קניתי לך הפתעה היום" וכו'. מעניין מה יהיה כאשר יתבגר ויהיה לגבר. אם הוא יזכור לי את הנדיבות והנתינה ללא תנאי.



סיימתי את הפגישה ואמרתי לו שהולכים לגן עכשיו.



"למה לגן, אבא? תיקח אותי ללונה פארק. מזמן לא הייתי. אם לא תיקח אותי, אז אתה לא אוהב אותי".



המניפולציה הזולה הזו פגעה בי כמו חץ, אבל לך תתווכח עם ילד. אתה יודע מה? בוא נלך ללונה פארק.



"יופי, אבא. אתה יודע משהו? אני אוהב אותך. וגם את אמא אני אוהב".



אחר הצהריים הוא סיפר לה היכן בילה את היום. כיפוש אמרה: "יופי של חינוך. למה אתה לא מקשיב לי? גבולות, מאמי, גבולות".


אפילו לא עניתי. ובאמת שלא היה לי מה לומר.