מעניין שבראש מצעד הדוקרנים שמסתער (שוב) על ריבלין מנהלים האנשים בעצם הימים האלו ממש קמפיין נגד סגירת ערוץ הטלוויזיה שלהם, קרי ערוץ 20. אגב, אני נגד סגירתו. מתפרנסים שם אנשים ונשמעים שם קולות חשובים. אבל איך אפשר לדרוש בזכות חופש הביטוי, הדעה, הצעקה והמחאה ערב אחד, ולמחרת להסתער על הנשיא שאמר את אותם הדברים בדיוק? נדמה לי שגם במחאת רוטשילד יש תמימות דעים שלא צריך לסגור את ערוץ 20. למה אין לחברים המצוינים שם יכולת להתגבר על יצרם מדי פעם, לקחת איזה פסק זמן מההוראות הניתכות עליהם מ"בלפור" ולנסות להירגע? מתי הם יירגעו, כשמשהו רע יקרה כאן (שוב)?
וכל מי שיגיד עכשיו "אבל הגיליוטינה", צודק. והגיליוטינה בהפגנה האחרונה הייתה אכן אירוע מיותר, מטופש להחריד ומזיק (להפגנה עצמה). התרגשתי ממנו קצת פחות כי הסיכוי שמישהו ממפגיני השמאל ינסה לרצוח כאן ראש ממשלה או פוליטיקאי אחר נמוך מאוד. זה לא עניין של דעה, זה עניין של נתונים וסטטיסטיקה.
בימים האחרונים אני עובר בעצמי מסע שיימינג אישי, בינלאומי, מתוזמר ושקרי לחלוטין. זה לא לגמרי נעים. בעיקר כשמה שמטיחים נגדך לא היה ולא נברא. המסע הזה מגיע דווקא ממעמקי השמאל המטורלל (לא פחות מהימין), אם כי פחות מסוכן פיזית. אני מניח שאני יודע איך מרגיש ראובן ריבלין עכשיו. מצד שני, נדמה לי שהוא התרגל. לנו, אסור להתרגל למציאות הזו. זה מסוכן.
התרעות פיקוד העורף