בצהרי שבת נערך המשחק ההוא בספרד הרחוקה. איך זה נקרא? משהו עם קלאסי. אני יודע, חצי עולם צפה בו, כולל חלקים נבחרים מהבית הפרטי שלי. אבל אותי, “קרב הענקים" בין מסי ורונאלדו פשוט לא עניין. מעולם. זאת לא פלצנות או התנשאות, באמת ניסיתי. אבל אני לא מצליח למצוא שום חיבור רגשי למשחק שמורכב מהשחקנים הכי יקרים בעולם, שמשובצים באופן מקרי בהחלט בתוך שתיים מהקבוצות העשירות בתבל. הרי בקונסטלציה אחרת, רונאלדו הפורטוגלי יכול היה למצוא את עצמו בברצלונה הקטלונית, בעוד שמסי הארגנטינאי היה מככב במדריד. אין כאן לא אידיאולוגיה ולא חיבור גיאוגרפי או מסורתי.

ולכן, מבחינתי, צפייה במשחק כזה שקולה לצפייה במשחק פיפ"א במחשב (הנושא הקטלוני הבוער מכניס קצת פלפל לעניינים, אבל לא מספיק). מאותה סיבה ממש אני ממעט לבקר באולפן ליגת האלופות, שבו מוקרנות קבוצות עשירות אחרות עם אוסף אקלקטי של כוכבים בינלאומיים.

תאמרו, אבל מה עם האסתטיקה של המשחק? עם ההנאה של צפייה בספורט נטו, בלי המטענים הרגשיים הנלווים? ובכן, האסתטיקה של המשחק מעניינת את קצה חוטמי. כשמתחילים לדבר איתי על מערכים וטקטיקות, אני ממהר להעביר ערוץ ומחפש משחק מכוער במיוחד מהליגה שלנו. שם אני עדיין אוהב ושונא, כועס ומתרגש. לא מרמת הכדורגל, אני יודע שהיא פתטית. רק מההקשרים הרגשיים. הפוליטיים. החברתיים. למעשה, המועדון היחיד מחוץ לגבולות ישראל שבאמת מעניין אותי הוא ליברפול, ואם לדבר בכנות - גם הסיבה לכך היא מקרית ומבוססת על אהבת ילדות (למרבה המזל, ליברפול הוא מועדון ששומר באופן יחסי על אותנטיות, לפחות בקרב הקהל, וגם פיתח עם השנים נטיות לוזריות מבורכות).



בכדורסל המצב עוד חמור בהרבה, כי גם הזירה המקומית כבר מזמן לא מעניינת. אני מביט בהשתאות באנשים שעדיין עוקבים במתח אחרי התוצאות של מכבי תל אביב בזירה האירופית, כאילו וארזה עומדת לנחות בכל רגע ביד אליהו. הקבוצה הבכירה שלנו מורכבת מלגיון מתחלף של זרים, כולל המאמן, שבניגוד לעבר לא מצטרף לגרעין מעורר הזדהות של שחקנים מקומיים.

ולא שהמצב שונה בקבוצות אחרות. בשנים האחרונות הייתה פה תחרות ספורטיבית אמיתית, עם קבוצות שונות שזכו באליפות. אבל איזה חיבור מהותי היה להן למועדון, לאוהדים, למקום? כמעט תמיד, סוד ההצלחה היה בחירה מדויקת של שחקנים זרים. מודל העבר, של שחקן נוער מבטיח שעולה לבוגרים והופך לכוכב במועדון שבו גדל (ואלה שמות, במקרה שלי: חיים זלוטיקמן, גיא גודס, האחים אמישה, שרי בן צבי ואחרים), נשמע היום כמו צ'יזבטים מהפלמ"ח.

מאוד יכול להיות שגם אני הזדקנתי, והפכתי לציני ומפוכח יתר על המידה. אבל כשאני מנסה לשחזר עימותי עבר שהציתו את דמיוני, אני שב ומגלה מכנה משותף של תחושות שייכות והזדהות, שליבו את האש. לא במקרה הייתי קם כילד באמצע הלילה כדי לראות את הילדים הרעים של דטרויט פיסטונס, שבדומה לעיר שלהם חיפו על היעדר זוהר וכישרון בהרבה עבודה קשה (או מכות); והייתי כרוך אחרי דייגו ארמנדו מראדונה, שבדיעבד לא היה גדול יותר ממסי - אולי אפילו נפל ממנו ספורטיבית - אבל היה בשר ודם, עם ארסנל מרשים של חולשות אנושיות ורגשות גלויים. כשהוא ניצח את נבחרת אנגליה, באותו מונדיאל בלתי נשכח של 1986, הוא לא התבייש לבטא את הפטריוטיות שלו, על רקע מלחמת פוקלנד שעימתה בין שתי המדינות זמן קצר קודם לכן. אפשר לדמיין היום כוכב בינלאומי שמבטא עמדות ברורות כל כך? (אולי מוחמד סלאח, נגד ישראל).

וזה מה שמביא אותי לשריד האחרון של עידן החיבור הרגשי למשחק. כדורגל נבחרות. ובראש ובראשונה - המונדיאל. הזירה שבה גם בעידן הנוכחי והמכובס, קונפליקטים עזים עדיין מתנקזים אל תוך הדשא והופכים את המשחק למה שהוא היה בעבר. תמצות קסום ומופלא של יריבויות על רקע לאומי, מעמדי, עדתי, רק תבחרו, אבל בכסות ספורטיבית עם חוקים ברורים. בקיצור, חכו לי בקיץ.