המחנה הלאומי בישראל חי בצלה של “טראומה"; הפלת ממשלת שמיר ב־1992 בידי הימין, וכתוצאה מכך, עליית השמאל לשלטון ואוסלו. ומאז הם נשבעים “לעולם לא עוד!" אבל מה היה אז באמת?

ב־23 ביוני 1992 התקיימו הבחירות לכנסת ה־13. בכך הוקדמו בארבעה וחצי חודשים הבחירות שנועדו מראש להתקיים ב־3 בנובמבר באותה השנה. בבחירות הללו נכשל ראש הממשלה יצחק שמיר בניסיונו להיבחר שוב, ויצחק רבין, בראש מפלגת העבודה, הרכיב את הממשלה הבאה. ממשלה זו חתמה על הסכמי אוסלו.

ממשלת שמיר לא נפלה בהצבעת אי־אמון. שמיר הקדים את הבחירות. אומנם מפלגות הימין, התחיה ומולדת, פרשו מממשלתו על רקע השתתפותו בוועידת מדריד (בראייה לאחור - מהלך מוטעה). מפלגת ימין נוספת, צומת בראשות רפאל איתן, פרשה עוד קודם (על רקע המחלוקת ביחס לבחירה ישירה של ראש ממשלה), אבל מפלגות הימין שפרשו התחייבו לתמוך בממשלת שמיר “מבחוץ", מהאופוזיציה, ולא להניח לשמאל להפילה בהצבעת אי־אמון. ובכל זאת, העדיף שמיר להקדים את הבחירות, לא בגלל פרופ’ יובל נאמן, מנהיג התחיה; לא בגלל רחבעם "גנדי" זאבי, מנהיג מולדת, או רפאל איתן, מנהיג צומת, אלא בגלל המרורים שהשביעוהו חבריו לליכוד, והשחיתות שפשתה במעגלי השלטון, אם כי איש לא העלה אפילו ברמז טענה כי שמיר עצמו נגוע בשחיתות.




שמיר הקדים את הבחירות לא בגללו. גנדי. צילום: פלאש 90

מה קרה בליכוד? היה רע לתפארת. השר יצחק מודעי וכמה ממקורביו פרשו מהליכוד והקימו את “הסיעה לקידום הרעיון הציוני". מודעי עצמו היה מוכן להמשיך להיות שר בממשלת שמיר רק אם זה יפקיד בידיו ערבות בנקאית בסך עשרה מיליון שקלים שהוא יתמנה לשר אוצר בממשלה החדשה. שלושה מבכירי המפלגה, אריאל שרון, דוד לוי ויצחק מודעי, שהתיימרו להיות “נאמנים לארץ ישראל" יותר מיצחק שמיר (שלא נתן מילימטר אדמה לערבים, התנגד להכרה באש"ף ושלל כל חייו הקמת מדינה פלשתינאית), כונו “החישוקאים" והאשימו את שמיר, פחות או יותר, בבגידה בעקרונות שלמות הארץ. לאן הגיעו הללו אחר כך - אנו זוכרים. שרון החריב 25 יישובים בהתנתקות, פילג את הליכוד והקים את קדימה. דוד לוי פרש מהליכוד והקים את גשר, ולימים חבר למפלגת העבודה לרשימה אחת. אחר כך חזר ושוב פרש. מודעי פרש מהליכוד, הקים את “המפלגה הליברלית החדשה" ונכשל בבחירות 1992. סגן שר החוץ בנימין נתניהו התקשר מוועידת מדריד לראשי התחיה ודרש לחשק את שמיר, ומה שעולל שרון לשמיר בשם ארץ ישראל והמאבק בטרור - לא עוללו לו אפילו יריביו פרס ורבין. התפטרותו של שרון וניסיון הפוטש ב"ליל המיקרופונים" ראוי היה שייחרתו בזיכרון של הליכוד עמוק הרבה יותר מהקדמת הבחירות בכמה חודשים. הליכוד העמיד בראשו לימים את אותו שרון שריסק אותו, את ההתיישבות ואת הביטחון בעוטף עזה.

אבל קריאת הקרב המנצחת של יריבי הליכוד משמאל הייתה “מושחתים נמאסתם". השחיתות אכן כרסמה במפלגות הקואליציה של שמיר. מבקרת המדינה פרסמה סמוך לבחירות דוח חמור ביותר שכלל טענות נגד שרי ממשלה. פרשייה שקיבלה את תשומת לבו של הבוחר הייתה התנהלותה של לימור לבנת (אז עדיין לא חברת כנסת, אלא מנכ"לית "מרכז הבנייה"), אשר קיימה אירועים ראוותניים על חשבון מרכז הבנייה. בש"ס התקדמו והלכו חקירותיו של מנהיג המפלגה אריה דרעי באשמת שוחד, וח"כ יאיר לוי מש"ס הועמד לדין באשמת העברות כספים מושחתות מעמותת “אל המעיין". גם הערבות הבנקאית שדרש מודעי מראש הממשלה תרמה את שלה, ופרשיות תא"ל רמי דותן בחיל האוויר והרצת מניות הבנקים הוסיפו לתחושה כי המדינה שוקעת במדמנת שחיתות.

שמיר, שזיהה היטב את צלילת הליכוד בסקרים, העריך שיצליח לצמצם את הנזק אם יוקדמו הבחירות. אך זה היה מאוחר מדי. לו היו הבחירות מתקיימות במועדן (“והימין לא היה מפיל את ממשלת הימין"), היו התוצאות דומות. אולי גרועות יותר.

הטענה המקובלת היא שאת המסמר האחרון בארון הקבורה של ממשלת הימין נעצו מפלגות התחיה, צומת, מולדת, והרב לוינגר שלא השכילו להתגבר על הסכסוכים האישיים ולהתאחד לגוש אחד. מתמטית, זה נכון. התחיה ומפלגתו של משה לוינגר לא עברו את אחוז החסימה, ובכך איבדו למחנה הלאומי כשלושה מנדטים; אובדן מיותר וכואב. אבל העבודה בראשות רבין זכתה ב־44 מנדטים, והליכוד רק ב־32. הרכבת הממשלה הוטלה על רבין. לולא הפיצול והפילוג, יכול היה הימין תיאורטית להציג בלוק חוסם של 62 מנדטים. אך גם בתמונה כזו איש לא היה יכול לערוב לכך שש"ס ויהדות התורה יצטרפו בהכרח לממשלת ימין ולא למפלגת העבודה, כפי שאכן עשו.

ולפיכך “הטראומה" של 1992, שנחרתה בזיכרון כמהלך שבו “הימין הפיל ממשלת ימין", לא הייתה ולא נבראה. אם יש לקח ראוי להילמד מאותם ימים, הוא לנהל מלחמת חורמה בשחיתות ולהתלכד סביב מנהיג ראוי, נאמן לארץ ישראל ונקי כפיים.