בשבת בבוקר הכלבה קובעת את הקצב. "בואי, סתומה", אני מעליב בחיבה את ההולכת על ארבע שכורעת עכשיו לצדי באיזה אינסטינקט ציד עתיק, אחרי שנחשפה למראה הנדיר של כלב באופק. "הטריק הזה לא יעבוד אפילו על כלב עיוור". ההוא דווקא לא עיוור, רק קטן אבל ערס. מהסוג שלא מפחד לגשת אל כלבים כפולים ממנו בגודלם, כשהבעת פניו משדרת משהו כמו: "גבר, אין ספסל בשדרה הזאת שלא סימנתי כטריטוריה שלי, יש לך בעיה עם זה?".

ככה הוא הולך איתנו כמה עשרות מטרים, כלב עם קולר אבל ללא בעלים נראה לעין, כלב משוחרר שלא יוחזר עד שאנחנו פונים לעבר רוטשילד.

"מסורס?", שואל אותי ממושקף עם הולך על ארבע שנראה כמו ג'ק ראסל טרייר.

"אל תגזים, אחי", אני עונה לו, "מסורס זה מונח קצת מוגזם, אומנם אחרי כמה שנות נישואים, אני מודה ש...". "בסדר, בסדר", הוא קוטע אותי: "גם אני נשוי יותר מדי שנים, אבל התכוונתי לכלב!". "אה, לזה?", אני משיב, "זה לא שלי, סתם נדבק אלי. בואי, מיסטרי - הולכים".

ומיסטרי, כנענית מעורבת מצד אמה (שלא הייתה כנראה הכלבה הכי בררנית בשכונה), מושכת אותי לעבר התחנה הבאה. בכוונה אני אומר "תחנה", כי הליכה עם כלב, בניגוד להליכה רגילה שהיא פעולה רציפה, דומה יותר למשחק בייסבול מתמשך שבו רצים בין בסיס לבסיס, בלי אמצע.

הבסיס הראשון בדרכנו הוא בסיס התמהוניים–הבודדים, ההם שמתפעלים מהמיצג התורן בשדרה: מתערסלים בערסל, "נוסעים" בהדמיית הרכבת התחתית, משתרעים על כיסא נוח ובגדול מסגירים את העובדה שבכל העולם כולו אין להם אדם מלבד עצמם או משהו פחות קריפי לעשות.

הבסיס השני הוא בסיס האבות העאלק משקיעים: הם מתעוררים מוקדם, לפני האישה, ומחליטים לצאת עם הילד לשדרה, מקווים שהם קונים לעצמם עכשיו זכות אבות להמשך השבת. בפנים מכורכמות של מי שזה עתה הקיצו הם מנדנדים את הפעוט ובמקביל עוברים על הוואטסאפ. ההיגיון הפשוט שלהם אומר משהו כמו: טוב, היא ישנה עכשיו בסבבה או אולי כבר קמה ומתפננת בנחת על קפה של בוקר עם העיתון של שבת. זה מוכרח להיות שווה משהו שאוכל להמיר עבור הזכות לראות כדורגל בשקט אחר הצהריים.

מה שהוא לא יודע הוא שלפי ההיגיון שלה נקודות הזכות שהוא צובר כרגע משולות לנקודות של כרטיסי האשראי: על הנייר זה נראה המון, אבל נסה לממש, ולא תאמין כמה מעט הן שוות במציאות!

התחנה הבאה מפגישה אותנו עם חבורת הרצות שמתכנסת ליד הקיוסק מדי שבת בשמונה בבוקר. בעיני הן המנצחות הגדולות במשחק שנקרא "חיים": כבר סימנו "וי" בכל המשבצות הנכונות: לימודים, קריירה, בן זוג ושני ילדים, ועכשיו הן משמרות את הגוף בריצה ואת הנפש בחברותא. אני בוהה מרחוק בקווי המתאר המחמיאים שהטייטס הצמודים מסגירים, ומפרגן. בחיי.

הבסיס הבא במסלול מאויש בדרי הרחוב השקופים או השפוכים על ספסל עם בקבוק לידם, או סתם שומרים על מעט מדי רכוש שצרור ביותר מדי שקיות. הרצות מהתחנה הקודמת חולפות על פניהם בלי להיעצר או להיעצב.

מעבר להרצל מתרוממים המגדלים: אנשים שילמו מיליוני דולרים עבור דירה בגודל סטנדרטי, רק כדי להרגיש שהם גרים בצנטרום של הפיילה: שני מטר מהשוק, מטר מנווה צדק, חצי מטר מעל לשדרה. והם היו יכולים ודאי ליהנות מכל זה, אם לא היו עסוקים בלתחום את עצמם במושב לעשירים בלבד, כזה שנכנסים אליו ברכב לחניון התת־קרקעי ועולים במעלית ישר הביתה, העיקר לא להתערבב. בשביל זה עברתם לכאן מכפר שמריהו?

וממש מתחת למגדלים נפלטות עכשיו אל השדרות שאריות הלילה הקודם: ברמנים ששתו קצת יותר מדי בעצמם, מלצרים שפוכים מעייפות שכושלים לעבר המוניות או חבורות של בליינים שעושות דרכן בהמולה צווחנית אל המסעדה ההיא שמגישה ארוחות בוקר דרמטיות. עצובות מכל הן נשים צעירות שנשארו עד סוף המסיבה רק כדי שיתברר ששוב לא זכו. השמלה השחורה שזהרה אי־שם בתחילת הלילה נראית ככתם על רקע בגדיהם הצבעוניים והצמודים מדי של ההולכים שהתרבו בינתיים בשדרה והאיפור המנצנץ נדמה לדמעה.

מסתובבים בחזרה.

הנה, כאן הכריז בן־גוריון על הקמת המדינה, ובערב תצא מכאן תהלוכה "נגד השחיתות ובעד הדמוקרטיה", שהפירוש האמיתי שלה: "אנחנו רוצים לחזור לשלטון למרות הדמוקרטיה והדמוגרפיה שקובעות שאין למקום הזה עתיד מלבד מדינה יהודית–דתית–מזרחית".

ודי בהרהור הקודר הזה כדי לגרום לי ללטף את הכלבה על ראשה ולהשתמש בזכות הווטו ששמורה לי מתוקף היותי בן אנוש, לאמור: בואי, כלבה טובה שלי, נחזור הביתה להכין קפה וחביתה.

הסיבוב עם הכלבה בשדרות רוטשילד שהפך לשיעור בהתעוררות

ההומלסים, האתלטיות, האבות המשקיעים, הבליינים והמפגינים. אנשים שילמו מיליוני דולרים עבור דירה כדי לגור בצנטרום של הפיילה והם לא יכולים ליהנות מכל זה