תשכחו מהטיעונים הרגילים נגד עונש המוות, הנכונים כולם. החל מהצפוי לחיילינו אם ח"ו ייפלו בשבי וכלה בחוסר התועלת. תחשבו על הטיפשות הספקטקולרית של ההצעה, שללא כל ספק אין שום סיכוי שתמריא מעבר לפעלול של ליברמן. אז זה מה שיקרה אם דעתה המשובשת־ממילא של הכנסת תיטרף עוד קצת: מוחמד נידון למוות. המשפט הזה יסוקר על ידי כל העולם. במהלך המשפט תציג סוללת עורכי דין מה הניע את מוחמד לעשות את אותו מעשה נורא. הם אפילו יציגו את מספרי ההרוגים בעקבות מעשים נוראים מצד ישראלים שיפורטו לפרטי פרטים.

נכון שנתניהו, ליברמן, חוטובלי ושות' יגנו בלהט על זכותנו להתקיים בביטחון. ברור ששרת המשפטים תמצא את כל הסעיפים הנכונים להצדקת החוק. אולם כל מי שעיניו בראשו מבין שמי שיועלו כאן על המוקד יהיו מדינת ישראל ומנגנון הכיבוש שמגן על ההתנחלויות. מאחר שחוק הוא חוק והאספסוף יתבע לחומרה את עונשו של המרצח, ומאחר שהמערכת המשפטית מצטיירת יותר ויותר כשלוחה של הממשלה והציבור, דינו של מוחמד נחרץ.

אבל מכאן ואילך מתחיל הסיפור האמיתי: הערעור על גזר הדין. מדובר בחודשים על חודשים שבהם כל סיפורי הזוועה על מנגנון הכיבוש ורצח פלסטינים בידי ישראלים יועלו שוב ושוב וייטחנו בכל העולם, כולל השאלה הבלתי נמנעת אם עונש מעין זה ייגזר גם על יגאל עמיר, רוצחי דוואבשה ודומיהם.



במחשבה שנייה, אולי בכל זאת כדאי שהכנסת תחוקק את החוק, ואחר כך להשתתף בקרקס ניהול המשפט בחשיפה עולמית. רק כך נבין בדיוק איפה אנחנו חיים וכיצד אנחנו ממיתים, לאו דווקא בבית המשפט.