אחרי שקיבלתי חיקוי ב"ארץ נהדרת", אני יכול לפרוש מרוצה

התיישבנו בנימוס על הכיסאות שלצד שולחנו של האיש הגבוה והמרשים, שמזכיר במשהו גרסה צעירה של הרב מהמערכון של "לול". מיד הוא נפל עלי עם סדרת שאלות מדוקדקות ונוקבות: "אמא יהודייה? התגיירה? איפה נולדה? אתגר זה מעוברת? מה השם הקודם של אבא? אבא נולד בפולין?".

למיטב ידיעתי אנחנו יהודים כשרים למהדרין. פלוס. סבא שרד בילדותו בדרך נס פרעות בחברון ואמי גדלה בשכונת בית ישראל בירושלים, לא בדיוק אזור שאוכלים בו שינקן בשבת. מהצד השני אבי נולד בגטו ורשה. אחיו התאום וכמעט כל המשפחה שלנו הלכה למשרפות בגלל יהדותה. חתיכת היסטוריה. אבל גם בלי כל הרקורד הזה די להסתכל על חוטמי כדי להבין שאני מצאצאי שם. לא עוזר. הרב בשלו, והוא כל כך משכנע וחמור בשאלותיו, שנתקפתי פקפוק עמוק. אולי אנחנו סוגדים לישוע בסתר והוטבלנו בחשאי? כדי לברר סימסתי לאמי.

המשכתי בפרוצדורה. נטל ההוכחה עלי. שלפתי את תעודת הנישואים של הורי כגושפנקא. הקדוש הביט במסמך בעיניים חשדניות, ואני חשבתי לעצמי: כמה צעירים הם היו אז. מי דחף אותם להתחתן כל כך מוקדם? בתמונה היא יפה כמו דוגמנית־על. בקושי בת 20. הוא אקדמאי בתחילת דרכו עם מבט חולמני ובלי גרוש בכיס. היום אבא כבר איננו, ואמא סבתא לנכדים גדולים. הרב פנה לארוסתי והחל לברר בעניינה. משום מה אצלה הכל עבר חת־שתיים. אחרי כמה שאלות בודדות שנגעו לשם משפחתה ולאביה הוא התרצה ושב אלי.

"הרב, אי אפשר להתחתן עם שתי נשים? תבדוק לי אם זה אפשרי. ראיתי בטלוויזיה שיש מקומות שבהם מתחתנים עם יותר מאחת. לא מגיע לי? אני יהודי וישראלי גאה". פניו נותרו קפואות ובמקום לחייך התמסר לתקתוק של פרטים, שהשד יודע מאיפה שלף, במקלדת המחשב שלו.

עד שיסיים החלטתי לעשות סיבוב במשרד. על שידה שניצבה מולו הונחו בקשות נישואים עדכניות. תמונות של עשרות זוגות הביטו אלי. כולם רעננים ויפים עם שמות מתוך ז'ורנל: מאי, קורל, שון ואנה. רובם נולדו בסוף שנות ה־80. היו גם כאלו אפילו מתחילת שנות ה־90. ואני "חיים". אדם בעל שם לא זוהר בעליל שמתאים לחנווני, בוק, או למוכר פיסטוק חלבי בשוק מחנה יהודה בירושלים. והגרוע מכל: השנתון. 1974.

בתום חישובים, מלמולים ובדיקות, העננה הוסרה. בשעה טובה הרב קרא בקול שאנחנו מסודרים. נותר רק לקבוע תאריך ולקרוא: "מזל טוב וסימן טוב". רגע לפני שיצאנו לחשתי לו: "תציל אותי, כבוד הרב!". אבל האמפתיה שלו נותרה כבויה.

בעודי מתאושש מסגירת הבסטה, הודיעוני בשיחת טלפון שבערב יהיה חיקוי שלי ב"ארץ נהדרת". מודה, התרגשתי ונכנסתי לכוננות. יש שתי אסכולות בעניין: לפי הראשונה, מדובר בכבוד אדיר. גם אם כותשים אותך למוות, עצם ההופעה היא הישג. השנייה, סלחנית פחות. כאן העיקרון הוא להתעצבן ולהיעלב. במקרים חמורים אפשר להגיב ברשתות החברתיות ולהאשים את כותבי המערכונים בעלבונות שונים ומגוונים. לקראת הערב שלחו לי תמונה של החיקוי מהסט. רועי בר־נתן נראה די דומה לי בחולצה מכופתרת ובזקן שחור מלאכותי. הוסיפו לו גם כמה קמטי הבעה עמוקים בפנים לטאץ' הסופי. כנראה לקחו תמונה שלי מלפני עידן הבוטוקס.

כשהתוכנית שודרה, הייתי במכון האגרוף. אימון ערב. ברגע שסיימתי לחטוף ולהחטיף פתחתי את הסלולרי שקרס מהודעות די נעימות. פרגנו. בת הזוג שלי לא התלהבה מהחיקוי אבל צחקה עד דמעות מכמה ניואנסים. בלילה, לבד, צפיתי ונרגעתי. יחסית לא רצחו אותי, והתוצאה בהחלט מזכירה אותי. זהו, נדמה לי שאני יכול לפרוש. מהמקצוע. לא מהחתונה.