ההסבר המרכזי שקיבלנו מקברניטי המדינה לגל החקיקה ששוטף אותנו לאחרונה הוא שמדובר בחקיקת סרק. ראש הממשלה טען השבוע שאין לכל היוזמות הנוכחיות משמעות אמיתית, וכל מטרתן היא לסמן וי על התחייבויות קואליציוניות ריקות מתוכן. כאילו שהכנסת היא בסך הכל התיאטרון הלאומי, כשהחוקים העוברים בה הם משחק, הצגה של פוליטיקאים שעובדים בעיניים על המצביעים שלהם.

אלא שגם אם היה אמת בטענה הזו, חקיקה מיותרת היא מעשה פסול וכמובן שחקיקה רעה היא דבר מזיק במיוחד. שלא לדבר על הצורך הדחוף לקדם חקיקה חשובה שתקועה, חלקה כבר נמצא בצנרת, אבל אין זמן וכוח לדחוף אותה, כי עסוקים מדי בגחמות ובפוזות פוליטיות.

אכן, חוק ההמלצות הוא מהומה רבה על לא מאומה, במיוחד אחרי שהושמטה ממנו הנפקות לחקירות מתנהלות, כולל אלו של ראש הממשלה. אבל במקורו היה לו תפקיד דרמטי במשחק השח המלוכלך שמתנהל בין בנימין נתניהו לאלדד יניב. גם מה שמכונה חוק עונש מוות למחבלים הוא בסך הכל תרגיל ביחסי ציבור של אביגדור ליברמן, אומן שיטת גריפת המנדטים באמצעות אמירות מתלהמות וריקות מתוכן. התיקון שרוצה ליברמן להכניס עכשיו לא יגרום ולו למחבל אחד להיות מוצא להורג.



לא כך הדבר לגבי חוק המרכולים, שגם אם לא תהיה לו תוצאה מעשית מיידית, הוא מציב קריאת כיוון ברורה. כיוון של שלילת זכות רוב אזרחי המדינה לקבוע את אורח החיים שלהם, בהתאם להשקפתם. זוהי עוד אבן דרך במסע להסגרת מדינת ישראל לחרדים, תופעה שכל המפלגות אחראיות לה, מהעבודה ויש עתיד ועד הליכוד.

גם חוק ליצמן הוא לא חסר משמעות. אכן, הוא לא ישנה סדרי עולם, אבל יש בו נכונות להיכנע לגחמה של כל אדמו"ר, גם אם זה רוצה לשלוט במערכת הבריאות של המדינה הציונית בלי שתהיה לנציג שלו כל אחריות מיניסטריאלית. זהו המשך לקו החרדי השולט כיום: נהנים ממלוא הזכויות בלי לתרום ולקבל אחריות.


סניף "AM:PM" בתל אביב. צילום: פלאש 90

למציאות החקיקתית העגומה הזו ישנה משמעות שניצבת הרבה מעבר לנזק הישיר הטמון בחוקים פסולים או חלולים. כי מדינת ישראל זקוקה לשינויי חקיקה יסודיים, בעלי חשיבות מכוננת לדמוקרטיה, לתוכן הציוני ולסיכויי השרידות שלנו. אבל טרפת של חקיקה אומללה מרחיקה את היכולת להעביר את החקיקה החשובה באמת. שלא לדבר על האנרגיות של מחוקקי הקואליציה, המופנות לקשקושים ולכיבוי שריפות במקום להתמקדות בסדר היום שבשבילו נבחרו. חקיקת שווא גם מספקת תחמושת לגורמים אנטי־דמוקרטיים, שמאשימים את הרשות המחוקקת בחוסר אחריות ודורשים להמשיך להפקיד עליה הורה אחראי בדמות בג"ץ או הפרקליטות.

אכן, החמורה ביותר היא ההזנחה המכוונת של החקיקה המהותית. למשל, חוק יסוד: החקיקה. אומנם צריך לחזק ולתקן את הנוסח הנוכחי שלו, אבל חשוב ממנו אין. זהו חוק שנועד לתקן את העיוות הפוגעני שמתקיים בין הרשויות השונות, אבל תקוע בגלל מורך וחשבונות של ראש הממשלה, וטו של השר משה כחלון וחוסר נכונות להפעיל איומים מצד יתר חלקי הקואליציה.

ישנן אומנם יוזמות חקיקה ראויות ואפילו קריטיות. כך חוק הלאום והחוק שיוזם עכשיו שר הביטחון, לקזז את התשלומים למחבלים ומשפחותיהם מהכספים שמעבירה ישראל לרשות הפלסטינית. זהו עוול שזועק לפעולה זה שנים רבות, ורק צריך לוודא שחוק כזה אכן יעבור בקריאה שלישית, כדי שלא יישאר בבחינת תרגיל ביחסי ציבור שהממשלה יכולה למוסס אותו בכל עת.

חוק רב־חשיבות נוסף שדורש דחיפה פורסם לפני שבוע כתזכיר על ידי משרד המשפטים, והוא עוסק בהעברת סמכויות מבג"ץ לבית המשפט המחוזי בירושלים. מדובר בארבעה תחומים שנוגעים ליהודה ושומרון, והחשובים ביניהם הם התכנון והבנייה וחופש המידע.

אומנם מדובר בחוק לא מושלם ששרת המשפטים התפשרה לגביו, אבל אם יחוקק הוא יחולל חצי מהפכה. קודם כל, הוא ישפר את התפקוד של בג"ץ כבית משפט שמקשיב למתדיינים בפניו, כי הוא יסיר משולחנות השופטים אינסוף תיקים שוליים שצריכים להידון במקומות אחרים.

בד בבד הוא יתחיל לטפל באפליה המבנית החמורה ששוררת נגד האזרחים הישראלים הגרים ביו"ש. זה אומנם לא סוף פסוק ויש עוד הרבה עבודה, אבל החוק הזה מהווה צעד ראשון בהגשמת רעיונות הגלומים בדוח ועדת אדמונד לוי, שמשום מה לא אומץ על ידי הממשלה עד היום.

עכשיו, אחרי שראש הממשלה הצליח להעביר את כל החוקים "הלא חשובים" לטענתו, הגיע הזמן להירתם במרץ לחוקים החשובים באמת.


חשכת מאה שערים


השבוע התחדדה תחושת היתמות של חלק ממצביעי הקואליציה הנוכחית - מי שגדלו על העושר המגוון של זאב ז'בוטינסקי ועל מלוא הספקטרום הרעיוני הציוני, ומרגישים שחשכת מאה שערים סוגרת עליהם. אלו שיונקים את זהותם הלאומית מהיהדות, שמחוברים לכל חבלי ארץ ישראל ולא מאמינים בפשרות עם האויב הפלסטיני. אבל הם מסרבים שיכתיבו להם מה יאכלו, מה לא יעשו בשבת ויקבעו עבורם מהי תרבות ומהי עגלה ריקה.

הציבור הרחב הזה מונה רבים ממצביעי הליכוד, והוא גולש למפלגות נוספות, מפאתי יאיר לפיד ועד כחלון, משולי הבית היהודי נ"י ועד צומת והתחיה מנוחתן עדן. כל אלו צריכים לשאול את עצמם אם יש להם כיום בית פוליטי.

מה שמחדד את התחושות הללו הוא הכניעה לגחמות החרדיות - תעלולי ליצמן, זעזועי תיקוני המסילות בשבת והוד קדושתו חוק המרכולים. בעוד ראש הממשלה ועוזריו אצים רצים לחלות את פני השותפים המיוחסים שלהם, התברר שפרט לח"כית צעירה אחת אין כיום בליכוד עמוד שדרה שמוכן להגן על מרקם החיים הלאומי שהוא לא חרדי־דתי.

אכזבה נרשמה מגזרת הבית היהודי, שתמך בגרסת הכפייה של שמירת השבת, ואכזבה גדולה במיוחד ניכרה מקריאת רעיונותיהם של עיתונאים ופובליציסטים חובשי כיפה, מהם אנשים נהדרים וחכמים. מתברר שאצל חלק מהם שולטת התנשאות ואטימות כשמדובר בענייני דת ומדינה. אטימות של מי שסבור שאם ימכור לנו שמן זית מזוקק על חשיבות שמירת השבת במדינת היהודים, ויצטט כמה מהגיגיו של חיים נחמן קשישא, הוא יצליח להסוות את הניסיון האורתודוקסי להכתיב לציונים אחרים כיצד עליהם לחיות. והתנשאות של מי שסבור שללכת לבית כנסת ולהקפיד לא ללחוץ על מתג החשמל בשבת זו תרבות עילאית, בעוד שכל פעילות אחרת, מפילוסופיה ועד לימודי ארץ ישראל, מאופרה ועד סרט טוב, היא ריקה ועלובה.

במנעד הרחב מאוד של חובשי הכיפות ישנם רבים שמבינים עד כמה צריך לתת לחיות גם למי שלא רואה במסעדות, קווי אוטובוס וחנויות חיוניות בשבת משום חילול אופיה היהודי של המדינה. ההפך הגמור מכך. אבל מבחינה פוליטית אין לאן לפנות. השמאל לגווניו, מזהבה גלאון ועד יעקב פרי עלול לחולל אסונות נוספים נוסח אוסלו וההתנתקות. מה גם שמפלגות השמאל הן שאשמות ביכולת הסחיטה החרדית הנוכחית. אבל גם בליכוד, בבית היהודי ובכולנו אין כיום אחד ששם מחסום מפני המשך מגמת ההכתבה החרדית.
כאמור, יתומים.

tguvot@maariv.co.il