הטור הזה מוקדש לחברי מוטי אוחנה מירושלים ולעשרות הקוראים שתוהים "למה אתה נטפל לנתניהו?". אז הנה ניסיון להימנע מלכתוב עליו. מתחילים.
1. מרצ הפכה השבוע ל"פנויה להובלה". בחודשים האחרונים מנסה אבי גבאי להחזיר את מפלגת העבודה אל המרכז עם נטייה קלה שמאלה, ומוביל תהליך שאמור להגדיל את מספר המנדטים שלה על חשבון יש עתיד, כולנו, ישראל ביתנו, הליכוד ואפילו ש"ס. בתוך כך, הקו שמוביל גבאי משלח בהכרח שמאלה למרצ 2־3 מנדטים לפחות.

בעוד חודש וחצי יבחרו חברי מרצ בפריימריז פתוחים את יו"ר המפלגה, תהליך שהובילה זהבה גלאון תוך נטילת סיכון מעמדה כראש המפלגה. הקרב פתוח לחלוטין. המפלגה יכולה למצוא עצמה שוב עם גלאון, אילן גילאון, אבי דבוש ותמר זנדברג - או עם מועמד אחר שיצוץ לפתע ויעשה למרצ את שעשה גבאי לעבודה. חודש וחצי הם אומנם זמן קצר, אך זהו גם יתרון. גלאון וגילאון ינהלו קמפיין, והמועמד השלישי ייקח את כל הקופה. זה יכול להיות למשל עמיר פרץ, איש שמאל אותנטי, מנהיג עובדים מוכח, שר ביטחון לשעבר, אמין ובעל רקורד ציבורי מרשים. מרצ בראשותו יכולה להגיע ל־8 מנדטים, והיא תהיה מפלגה שונה, רלוונטית, שמצרפת אליה קהלים חדשים ברוח של מפ"ם הישנה (ציונות, סוציאליזם ואחוות עמים), אך ספק אם רעיון כזה עולה בדעתו.

אלו יכולות להיות למשל חברות הכנסת שלי יחימוביץ' או מרב מיכאלי, אבל יחימוביץ' הולכת עם גבאי למסע, ומיכאלי - ספק אם די חרוטה בתודעת חברות וחברי מרצ. זה יכול להיות גם אלדד יניב, שניהל בעבר דיאלוג עם גלאון ויכול בעזרת הרשתות החברתיות והמעמד הציבורי לנצח. בתולדותיה, מאז האיחוד בין מפ"ם, רצ ושינוי - ייבאה מרצ מנהיגים ממפלגת העבודה ל"שירות מילואים". הראשונה שעברה לרצ הייתה שולה אלוני ז"ל ממפא"י, ובעידן החדש יותר היו אלה יוסי שריד ז"ל ויוסי ביילין שהחלו בעבודה וסיימו במרצ. זה יכול לקרות גם הפעם. הכל פתוח. בהצלחה לכולם.

2.
השבוע צפיתי בתוך 24 שעות בהקרנת הבכורה של סרטו העוצמתי והחשוב של סטיבן ספילברג, "העיתון", ובמחזה "עיתונאי על תנאי", שמעלה עמיתנו גיא מרוז בהבימה. ישראלים וילדיהם המתבגרים חייבים לצפות בהם. סרטו של ספילברג יוצא לאקרנים בארה"ב, בישראל ובשאר העולם בזמן הנכון, שבו השליטים החדשים מנגחים את התקשורת ומנסים להשתלט עליה או לכרסם באמון הציבור בה (שימו לב, אף מילה על נתניהו...).



הסרט, המתאר את חשיפת מסמכי הפנטגון על מלחמת וייטנאם על ידי "הוושינגטון פוסט", ספינת הדגל של העיתונות העולמית, מיטיב לתאר את המתח בין העורך המיתולוגי בן בראדלי לבין המו"לית העוצמתית קתרין גראהם, לצד המתח בין המו"ל לבין הממשל. הוא מתאר מצוין את בדידותם של המו"ל ושל העורך, כשבגבו של הראשון נעוצים המשקיעים, הבנקאים והאינטרסים המסחריים, ובגבו של השני העיתונאים והקוראים.


את ההחלטה לפרסם את מסמכי הפנטגון קיבלו גראהם ובראדלי תוך הפרת הנחיות בית המשפט ואף על פי שהם עלולים להצטייר כמי ש"פוגעים בביטחון", ובדיעבד זכו בתמיכת בית המשפט העליון של ארה"ב, שקבע כי העיתונות שייכת ל"נשלטים ולא לשולטים".

אגב, אני זוכר את השבוע שבו גראהם הלכה לעולמה. הייתי עיתונאי צעיר ונדהמתי ממסעם של כל ראשי המדינה להלווייתה. עד כדי כך העריכו אותה ואת פועלה.

בצורה הרבה יותר צינית ומופרזת, כיאה לבמת תיאטרון, מיטיב גיא מרוז לתאר מה קורה לעיתונאי, לעורך שלו, לאשתו ולמאהבת מהרגע שהוא פונה לשר הביטחון לקבל תגובה על תחקיר שהוא עומד לפרסם על פרשת שחיתות שהובלה על ידי השר. מרוז מתאר את מפת הלחצים, את העוצמות, את האיומים, את השימוש בגורמים עבריינים שמשתלטים על קציני משטרה ושמגינים ביחד על השר המושחת מפני העיתונאי יפה הנפש. אתה יושב בהצגה הזו וצוחק, עד שאתה מגלה שהצחוק מהול בבכי.

אני ממליץ לכם ללכת ולראות גם את "עיתונאי על תנאי" וגם את ה"עיתון". צאו להשתלמות קצרה באזרחות, בסדרי הון, שלטון ועיתון - זה יהפוך אתכם לצרכני תקשורת טובים יותר, ואולי גם לאזרחים שיטיבו להבין לאן חותר שלטון - כל שלטון.

3.
השבוע יציינו בבית אלפא שבעמק יזרעאל מלאת עשר שנים לפטירתו של הרמטכ"ל לשעבר רא"ל משה לוי ז"ל, הנער מהמשפחה הציונית העיראקית שגדל בשכונת התקווה וזכה במחצית שנות ה־80 להפוך לחייל מספר אחת - לא רק בגובה, אלא גם במעמד ובדרגה.

לוי זכה ברמטכ"לות לאחר שהסכים לדרישת השר ארנס להקים את מפקדת חיילות השדה (היום זרוע היבשה). ארנס ניהל אז מאבק נגד צמרת צה"ל שהתנגדה, ולוי שהסכים מונה לרמטכ"ל. ככתב צבאי צעיר הרביתי לבקר אותו בידיעה כי בבוקר, כשהוא קם בבית אלפא, יש לו רק את "על המשמר" שבו כתבתי, וכי קוראים אותי בכל חדר האוכל, ובעיקר את ביקורתי על חברם משה לוי. הייתי אכזרי מדי, ובערוב ימיו הספקתי להתנצל בפניו ולהכות על חטא.


משה לוי (מימין) עם שר הביטחון רבין ודן שומרון. צילום: אבי שמחוני, במחנה

לוי היה אדם צנוע שבא מהשכונה לצבא, סיים את השירות והלך לעבוד בשדות העמק. הוא היה איש רעים שייסד פרלמנט על המרפסת בקיבוץ עם אנשי ביטחון, אנשי רוח ועובדי פלחה ומדגה, אך מנגד גם ניהל בצבא פוליטיקה פנימית בכישרון לא מבוטל. ככל שהתבגרתי אהבתי אותו והערכתי יותר ויותר. גם כשחלה, המשיך לנהל את מנהלת כביש 6, ומיהר לחנוך חלקים ומחלפים בראייה לאומית של קירוב המרכז לפריפריה.

אני נאלץ לומר שישראל לא מנציחה את זכרו של האיש הזה כמו שצריך. מגיע לו יותר! הוא ברח מהכבוד, והכבוד צריך לבוא אליו אחר מותו. לא בשבילו, אלא בשבילנו, בשביל צה"ל, בשביל הדור הצעיר ובשביל ההצדעה לנער מהתקווה שהגיע להיות רמטכ"ל ונקבר בצניעות בשדות העמק. עדיין לא מאוחר.

4.
בקיבוץ ברעם, על גבול לבנון, הובאה השבוע למנוחות עליזה עמיר־זוהר (85), אשת חינוך, תעשיינית ומנהיגה שזכתה להשיא משואה ביום העצמאות בשם הגליל. עמיר־זוהר הייתה האישה הראשונה ולמיטב זיכרוני גם היחידה שעמדה בראש הקיבוץ הארצי עד למיזוגה עם התק"ם, והובילה אותה בכישרון רב בתוך מים סוערים פוליטיים, כלכליים ואחרים.

אני זוכר את עמדתה הנחרצת בשנות ה־80 נגד גרעין השומר הצעיר שסירב לאייש היאחזות נח"ל בדרום הר חברון, ועמד על סף סירוב פקודה. עליזה לא היססה - פגשה את חברי הגרעין באישור הצבא, הרביצה בהם תורה על ההבדל המתחייב בין צבא לבין דעות פוליטיות, מנעה משבר כבד והציבה סטנדרט. אשת חזון ומעש הייתה. יהי זכרה ברוך.

5.
אני חושב שאשמש פה לרבים וטובים, חרדים, דתיים וחילונים גמורים, אם אפנה מכאן לשר החינוך נפתלי בנט ואציע לו להעניק בשנת ה־70 למדינה את פרס ישראל על מפעל חיים ליהודה משי זהב, מייסד מפעל זק"א. התבוננתי בו השבוע באיזה אירוע וראיתי מולי אדם יקר שחתר וחותר במלוא הכוח להתחבר לליבת המדינה, להיכנס אל מתחת לאלונקה ולשאת בנטל בדרכו, אדם שהקים ארגון יש מאין והפך לחלק מכוחות החילוץ וההצלה ולחלק מפיקוד העורף. הוא גם כל כך גאה בבנו שמשרת בכבוד כלוחם בצה"ל וכל כך בז לאנשים שמפגינים מול ביתו נגדו ונגד בנו.

יהודה משי זהב הוא דוגמה ומופת לחיים המשותפים ולאחריות המשותפת שצריכה להיות כאן בין חרדים לחילונים. כבר העניקו פרסי ישראל מוצדקים לנח"ל על מפעל ההתיישבות, לגבעטרון על היצירה בזמר העברי. כעת צריך להעניק אחד גם לזק"א וליהודה, כדי שיידעו כולם עד כמה מעריכה המדינה את פורצי הדרך ואת הנושאים בנטל. אין לי כוח וזמן למלא טופסי המלצה ולהחתים אנשים - בדיוק בשביל זה יש לי טור בעיתון...

שבת שלום.

avi@bnayahu.com