לפי מידע ונתונים של מערכת הביטחון, שהועברו גם לשרים בממשלה, הגיעו לאחרונה לסיני מאות לוחמי ג'יהאד מרחבי העולם, שחיזקו משמעותית את ארגון מחוז סיני. הנהירה של הג'יהאדיסטים מגיעה בעקבות תבוסות דאעש בעיראק ובסוריה. עשרות אלפי הלוחמים שנותרו בחיים נפוצים לכל ארבע כנפות תבל. רובם חוזרים לארצות מוצאם והופכים לכאב ראש רציני של שירותי הביטחון, החוששים כי הידע המקצועי והניסיון הצבאי שרכשו בשדות הקטל, יחד עם הלהט הדתי שממשיך לפעום בהם, יתועלו לביצוע פיגועים. במקביל, חלקם ממשיכים להשתוקק ל"אקשן" הצבאי, וסיני מספק להם את הצורך הזה. חצי האי הפך לאחת מזירות הלחימה הפעילות (לצד אפגניסטן, סומליה ותימן), וכך מגיעים אליו לוחמים מנוסי קרבות מפקיסטן, אפגניסטן, סומליה, תימן, צפון אפריקה וגם מהקווקז ומאפריקה.
האטרקטיביות של סיני לאנשי הג'יהאד נובעת מכמה סיבות. ראשית, מתנהלת בו, בעיקר בצפון חצי האי, לחימה רציפה נגד צבא מצרים וכוחות הביטחון שלה. המשילות של ממשלת קהיר בסיני אינה גבוהה. האזור רחב ידיים, בעל טופוגרפיות מגוונות של הרים גבוהים וחופים ארוכים ומפורצים, ובכך מעניק מקומות מסתור רבים. הנגישות אליו קלה יחסית בשל מיקומו בצומת היבשות אסיה ואפריקה ובין הים האדום לים התיכון. יש בו כלי נשק זולים ובשפע (שמוברחים מלוב, תימן, סומליה וסודן), ויש בו אוכלוסייה שחלקה אוהד את רעיון הג'יהאד ופועל לקידומו. הלוחמים מגיעים לסיני בטיסות דרך קהיר, או מבריחים את הגבול ביבשה דרך סודן, לוב או ירדן, ודרך הים מתימן ומערב הסעודית.
לפני בואם של הלוחמים החדשים הייתה בקהילת המודיעין הישראלית הערכה שצבא מצרים, בעזרת פעולות צבאיות מתמשכות, הצליח במידה חלקית לצמצם את ממדי הטרור של דאעש, וכי מספר לוחמיו התכווץ למאות בודדות. אך עתה מספרם גדל שוב.
אבל לא רק זאת. מסרטוני וידיאו המופצים ברשתות החברתיות ובאתרים המזוהים עם דאעש ניכר השינוי הגדול שעובר על לוחמי סיני. בעבר הם נראו
לבושים בגלביות בדואיות מסורתיות, רכובים על טנדרים עם מקלע או חמושים בנשק אישי. מהתיעוד המצולם בשבועות האחרונים הם נראים כמו לוחמים של ממש. הם חגורים באפודים, מצוידים במכשירי קשר, נעים בקבוצות כמו כוח צבאי מאומן ומאורגן, ומבצעים פעולות צבאיות של ממש, כולל ירי מרגמות כריכוך ארטילרי לפני הסתערות, איגוף היעד וירי בטילים נגד טנקים, כמו זה ששוגר בחודש שעבר לעבר מסוקו של שר ההגנה המצרי שביקר באזור. המסוק הושמד, ושני אנשי צוותו נהרגו. אפשר היה לשער רק את עוצמת ההישג התעמולתי אם השר היה נהרג בתקיפה.
השיפור ביכולת לוחמי סיני נובע מהניסיון הקרבי שרכשו המתגייסים החדשים בעיראק ובסוריה, וכן מהסיוע בהדרכה ובאימונים שהם ממשיכים לקבל מחמאס. להלכה, בגלל הלחץ המצרי (ובשל הפיוס עם הרשות הפלסטינית) חדל חמאס מלקיים שיתוף פעולה עם דאעש סיני. אך בפועל, גם אם צומצמו הקשרים, הם נמשכים. אנשי הזרוע הצבאית של חמאס (שלמעשה שולטת גם בדרג המדיני שרובו יוצא חלציה) ממשיכים לאמן את אנשי סיני ומעת לעת גם מבריחים אותם לרצועה לקבלת טיפול רפואי. "חמאס אינו יכול להתנתק מדאעש", אמר לי מקור ביטחוני בכיר המעורה בנושא, "משום שסיני הוא העורף הלוגיסטי שלו. בלי אנשי סיני יתקשה חמאס להחדיר לרצועה נשק".
למזלה של ישראל, הלהט הלחימתי של דאעש בסיני עדיין מכוון כלפי המשטר המצרי. רק במקרים ספורים "נזכר" הארגון בקיומה של ישראל ושיגר לעברה
רקטות או פגזי מרגמה. זה קורה לרוב בעקבות תקיפות של חיל האוויר המצרי, וכשמתעורר חשד אצלם כי גם חיל האוויר הישראלי השתתף או סייע לתקיפה, או כאשר יש אירועים גדולים כמו מהומות סביב הר הבית. פרסומים זרים במערב בשנתיים האחרונות מדווחים בעקביות כי המודיעין הישראלי (במיוחד יחידה 8200 של אמ"ן) וחיל האוויר אכן מסייעים לצבא מצרים. האחריות בקהילת המודיעין לגבי סיני משותפת לשב"כ ולאמ"ן.
ויש עוד זווית אחת לגבי סיני שצריכה להדאיג את ישראל. עד סוף שנת 2016 יצאו כ־60 ערבים ישראלים לסוריה ולעיראק כדי להשתתף בקרבות שם (ב־2017 לא הצטרף אף לא אחד). להערכת גורמי הביטחון, יש כיום כ־20 ערבים ישראלים שהצטרפו לדאעש ונמצאים במקומות שונים בעולם, אולי גם בסיני. 13 נהרגו בקרבות בסוריה ובעיראק וכשני תריסרים שבו לישראל, נעצרו והועמדו לדין.
בשל הקרבה הגיאוגרפית, אם הלחימה בסיני תתעצם, לא מן הנמנע שהדבר יקסום לאותו קומץ ערבים ישראלים צעירים שעדיין מושפעים מרעיון "המדינה האסלמית" נוסח המאה השביעית, וחולמים להצטרף ללחימה.
2. השבוע, בעקבות החלטת הרשות הפלסטינית לחדש את התשלומים לחברת החשמל, חידשה ישראל את אספקת החשמל לעזה. אך עזה לא תהפוך לעיר האורות: לרוב האוכלוסייה יתוספו עוד שעתיים של חשמל לאספקה שעומדת כיום על שלוש־ארבע שעות ביממה.
הקול אומנם היה קולה של הרשות, אך הידיים מאחורי הקלעים היו ידיה של ישראל, שלחצה עליה לקבל את ההחלטה כדי להקל על כשני מיליון התושבים ולמנוע ברצועה אסון הומניטרי. אך עדיין מדובר בצעד קטן: מלבד מצוקת החשמל עזה סובלת גם ממחסור במים, שגם כך אינם ראויים לשתייה, ומתשתיות ביוב וכבישים רעועות.
המצב הנוכחי הוא תוצאה של שני תהליכים מקבילים: האחד הוא המצור שמטילה ישראל על הרצועה בעקבות השתלטות חמאס ב־2007 בהפיכה צבאית אלימה, וגם כעונש ונקמה על חטיפת גלעד שליט ב־2006. התהליך השני הוא סירובה המוחלט של מצרים להיות אחראית לנעשה ברצועה. בלשון בוטה אפשר לומר כי מצרים אומרת לישראל: הרצועה היא זב"שכם. היא מטילה את בעיות הרצועה לפתחה של ישראל ונועלת, תרתי משמע, את השערים. מצרים מסרבת לכל רעיון או יוזמה לסייע משטחה להקלת המצוקה של תושבי עזה, וסוגרת את מעבר הגבול ברפיח. היא דחתה את הרעיון שהסחורות לעזה יגיעו דרך נמל אל־עריש, ולאחרונה גם סירבה להצעת ג'ייסון גרינבלט, שליחו המיוחד למזרח התיכון של דונלד טראמפ, להקים בסיני, בקרבת הגבול עם עזה, תחנת כוח ומתקן להתפלת מי ים.
שר התחבורה והמודיעין ישראל כ"ץ, שמציע זה כמה שנים לקדם תוכנית חשובה למניעת האסון ההומניטרי בעזה, נזכר בשיחה שהייתה לו עם ראש הממשלה אריאל שרון בעקבות החלטתו להתנתק חד־צדדית מהרצועה ולפנות ממנה 7,000 מתנחלים. "תראה מה קרה", סח כ"ץ לשרון, "פינית יהודים ונשארת עם הערבים. עזבנו את עזה אך בפועל לא התנתקנו ממנה. עזה ממשיכה להיות הבעיה שלנו". השיחה הזו התקיימה לפני יותר מעשור, ומאז הבעיה רק הולכת ומחריפה.
התרעות פיקוד העורף