בתוך השיח האוטומטי והמעייף של ימין נגד שמאל, ביבי נגד אנטי ביבי, צריך ואפשר לבחון את הסיפור של יאיר נתניהו במבט מורכב. מבט של מפה ומשם. של גם וגם. שום דבר שייכתב פה בהמשך אין בו כדי ללמד שמץ סנגוריה על נתניהו הצעיר. לא ראיתי את הבחור הזה מימי, אבל די במה שמתפרסם עליו בשנה האחרונה כדי להגיד שמשהו שם לא בסדר.

די במחשבה על המשפחות המפוארות שלתוכן נולד - בני נתניהו ובני בן ארצי - כדי להבין שיש פה החמצה. די בכך שהאיש בן 27 ואינו עובד לפרנסתו, נוסף על ההתנהלות שלו, ההתנהגות שלו, השפה שלו, החברים שלו וההתבטאויות שלו בפייסבוק - כדי להגיד שיש כאן משהו לא טוב. וכל זה לפני שהגענו להקלטות שפרסם השבוע גיא פלג, על שיטוטו הלילי במועדוני חשפנות, על יחסו לנשים, על הדיבור הזנותי ועל חוסר ההבנה שגם אם המדינה סבורה שנחוץ מבחינה ביטחונית להעמיד לך פמליה הכוללת רכב, ונהג ומאבטח צמודים, אתה יכול להיות בן אדם ולא לגרור אותם איתך ביום שישי בלילה מבחורה לבחורה וממקום מפוקפק אחד למשנהו. 
לו אני ראש הממשלה, הייתי מעדיף להיות מורשע בפרשות 1000, 2000 ו־6000, ולהיתפס מפלח צוללת מלאה סיגרים מארנון מילצ'ן, ובלבד שהבן שלי לא יתנהג כך. 
ואחרי שאמרנו את כל זה, צריך להגיד גם שכל מה שקרה בעקבות הפרסומים הללו היה חגיגה אחת גדולה של צביעות. כך הזעזוע של כלי התקשורת מעניין החשפניות. כך החלחלה מהחפצת הנשים. אני רוצה להתוודות: גם אני התפרנסתי מתעשיית הזנות. באמת. לא רק אני. בעבר הלא מאוד רחוק, רק בעשור הקודם, העיתונות הכתובה חיה, התפרנסה ושילמה את משכורות עובדיה מהכסף שהרוויחה משיווק זנות להמונים, באמצעות פרסום מודעות מין. 

בכוונה. ביודעין. בעיניים פקוחות. הלקוחות של העיתונים היו הסרסורים, "מנהלי מכוני ליווי", כפי שנקראו בשפה העסקית המכובסת. בימים ההם, ב"מעריב", ב"ידיעות אחרונות", וברשת שוקן, המודעות שבהן הוצעו שירותי זונות היו ההכנסה הכי טובה והכי בטוחה. זה לא היה סתם עניין לא מוסרי. זו הייתה עבריינות. זה היה מנוגד לחוק. וכשהחוק התחיל להכביד, ובסופו של דבר אף הביא את העיתונים ואת מנהליהם לספסל הנאשמים ולהרשעה פלילית, התחיל מרוץ החיפוש אחר מילים נרדפות שיכשירו את הביטוי האסור "מין". זה היה משחק ירוד.
כשמנהלי העיתונים פרסמו מודעות "אירוח", אף אחד מהם לא באמת חשב ש"המלכה החדשה שמגיעה מחו"ל לאלף ולחנך רק אותך בדיסקרטיות", באה לפה כדי ללמד הלכות הכנסת אורחים. כשהמודעה שהם מכרו סיפרה על “יפהפייה מליגת על למסאז' סולידי בסוויטה מפוארת", הם ידעו שצרכני המסאז' שלה הם לאו דווקא אלה שנתפס להם הגב. כשהם שיווקו בנות שעוסקות ב"ריפוי", היה ברור להם שניקי מהמודעה לא תחלק למטלפנים אקמול, וש"ג'ויה המהממת" היא לא רופאת אף, אוזן גרון. גם כשהבטיחו את ה"אקזוטית מהמזרח הרחוק שתנעים את לילותיך", אף אחד לא סבר אפילו במקרה ש"האקזוטית" הזאת תשיר לך "נומי, נומי". אבל זה הכניס כסף. המון כסף. 
"מדובר פה בתקציבי פרסום גדולים מאלה שמפרסמים הבנקים, חברות הרכב ואחרים... אני מדבר על מיליונים בחודש", אמר אז מנכ"ל "מעריב" (בהנהלה הקודמת), כשהופיע בפני ועדת החקירה הפרלמנטרית לעניין הסחר בנשים, שבראשה עמדה זהבה גלאון, מהלוחמות האמיצות בתופעה זו. אז את הזעזוע שמרו העיתונים לעמודי החדשות, שם הם ביכו את השקיעה המוסרית של החברה הישראלית, ואת הפרנסה שהניבה השקיעה המוסרית הזאת הם עשו מכמה עמודים אחרי כן. 
כל העיתונים הגדולים התפרנסו מהזנות. אשכרה התפרנסו ממנה. לעופר נמרודי ונוני מוזס ועמוס שוקן היה אינטרס שתהיה פה תעשיית מין פורחת. הנהלות העיתונים ידעו שאם תמוגר התופעה, ימוגרו גם ההכנסות. אז למה אני חוזר לשם עכשיו? כי חלק מאותם מזועזעים של היום הם הכוכבים של הסיפור הזה. נמרודי כבר מזמן לא בעסקי העיתונות. אבל כשראיתי את העיתונים של עמוס שוקן ונוני מוזס מצקצקים השבוע בהלם נוכח השפה של יאיר נתניהו ותרבות ההליכה לחשפניות, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. 
***
ב"הארץ", עיתון סולידי בדרך כלל, התפרעו השבוע בעקבות הפרסום, כאילו לא בנו של ראש הממשלה הוקלט שם אלא בנימין נתניהו עצמו. "אחרון הזנאים", קרא מאמר אחד. "להקלטה 50 גוונים, וכל אחד מבחיל ומטריד מקודמו", הבהיר אחר. "להקיא ולחקור", זעק השלישי. "הדור הבא לריקבון", קבע הרביעי. "בנו העלוב של נתניהו", פסק החמישי. "סיפור מגעיל על תקופה מגעילה", חרץ השישי. 
ואני מת לדעת מה חשב הבוס שלהם, עמוס שוקן, כשיצא למערכה זו השבוע. אני תוהה אם הוא עוד זוכר איך הצדיק בפני הוועדה של גלאון את הצורך שלו לקדם זנות. "אני חושב שאם הם לא היו", הסביר אז למה חשוב כל כך לאפשר לו להמשיך לפרסם את מודעות המין, "העיתונים היו מתכווצים עוד, מפטרים עוד כמה עיתונאים ועושים עוד תהליך של נסיגה". שוקן הגיע למצב שבו הצליח ממש לשכנע את עצמו בעניין. "כאשר העיתונים מאבדים הכנסות", הסביר ב־2008, "מי שנפגע זה לא רק ה'עמוס שוקנים' של העיתונות, אלא זה הרבה עובדים בעיתונים". שוקן, רק כדי שיהיה ברור, ידע בדיוק עד כמה הוא אחראי לקידומה ולפיתוחה של תעשיית הזנות הישראלית. "אני לא יכול להגיד שהפרסום לא יוצר ביקוש", הודה בוועדה של גלאון. 

זהבה גלאון. צילום: תומר נויברג
והוא לא היה שם לבד. עורך הדין של מוזס ושל "ידיעות אחרונות", עיתון שהשבוע ניתן היה ממש להרגיש כמה נפשו הרכה חוללה נוכח מה שנחשף, הסביר לוועדה שהעיתון שלו בכלל תורם לחברה כשהוא מסדר זונות למי ש"זקוק" להן, משום שאם הוא לא יעשה את זה, מי יודע באיזו דרך יתפרצו הצרכים. "אנחנו יוצרים מצב לאותם אנשים שנזקקים לזה, שהם לא יוכלו לקבל את האינפורמציה הזאת, ואז אנחנו שוב דוחקים אותם, אינני יודע לאיזו זווית, כדי לחפש את סוג האינפורמציה הזאת". 
כאמור, אין בכל זה כדי לומר מילת סנגוריה אחת על נתניהו הצעיר. יש בזה רק כדי לצאת נגד דו־הפרצופיות. בואו נגיד את הדברים ברור. ב"ידיעות אחרונות" לא יכולים לראות פרשה ששמו של נתניהו מתנוסס עליה, ולהתאפק. מסיפור מקומי מביך הפכה סוגיה זו אצלם בתוך יום לפרשה בינלאומית סבוכה. "המבוכה היפנית", דיווחה הכותרת. איך קשורים לפה היפנים? ובכן, נתניהו ג'וניור נשמע בהקלטה אומר לאחד מחבריו: "בוא תזמין את היפניות, אחי, יאללה". "האזכור העלום של 'היפניות' הרים מיד גבות בשגרירות יפן בישראל, שם עסקו אתמול בבירורים אם מדובר בחשפניות יפניות", דיווח בשיא הרצינות הכתב המדיני של העיתון. "אפשרות נוספת שעלתה הייתה שמדובר במעין גרסת כיסוי שסיפק נתניהו לאמו". 
הטקסטים של יאיר נתניהו, כמעט כמו התנ"ך, הפכו לפתע עניין לפרשנים, שחיפשו בהם רבדים עמוקים. האם התכוון לאמו? האם התכוון לחשפנית היפנית? "היפנים התקשרו לכמה אנשי קשר בישראל וניסו לבדוק אם ידוע להם למי התכוון יאיר נתניהו, והביעו רגישות בנוגע לאזכור יפן בהקשר שכזה", המשיך העיתון לדווח. "גורמים שאליהם נעשתה פנייה כזאת אמרו כי דבריו של נתניהו 'גרמו לתדהמה' בקרב היפנים". "תדהמה", שמעתם? מאז הפצצה שנחתה בהירושימה לא הייתה תדהמה כזאת ביפן. 
***
בואו נדבר על כוכבי ההקלטה, יאיר נתניהו, ניר מימון ורומן אברמוב. מדובר בשלושה צעירים מגעילים, שלא הייתי רוצה שאיש מהם ייפגש אי־פעם עם מי מבנותי, ובכל זאת, מדובר באנשים פרטיים. העובדה שאנחנו מממנים את יאיר נתניהו אינה הופכת אותו לאיש ציבור, כפי שהעובדה שאנחנו מממנים את העובד במחלקה לזיהום אוויר במשרד להגנת הסביבה לא הייתה גורמת לנו לפרסם הקלטות שלו. אז למה זה פורסם? כי זה מעניין. כי זה מסקרן. כי זה מציצני. כי זה מביא רייטינג. כי זה נתניהו. 
"זה מלמד על החינוך שהוא קיבל", העירו השבוע כל מיני צדקני מוסר. נו, באמת. תשנאו את נתניהו. תחשבו שהוא האיום בראשי הממשלה. שהוא משחית כאן כל חלקה טובה. אבל מישהו באמת חושב שזה מה ששרה וביבי לימדו את הילדים? שזו האווירה בבית? אין לי שום היכרות עם שרה נתניהו, אבל כאב לילדים אני משוכנע שמה שעלה בהקלטות האלה שרף לה את הלב. אני משוכנע שמתחת לדמון ההוא מחקירת המעונות והחמגשיות ורהיטי הגן ובית הדין לעבודה, יש מישהי שהיא קודם כל אמא. וכגודל הבוז שאני רוחש ליאיר נתניהו, כך גודל הרחמים שאני רוחש להוריו. 
עד כדי כך הגיע הטירוף, שיו"ר נעמת גליה וולך מצאה לנכון לשגר מכתב פומבי אל רעיית ראש הממשלה בדרישה ל"אמירה ציבורית, נוקבת, ברורה וערכית", כאילו לחלקנו לא לגמרי ברור מה היא חושבת על מועדוני חשפנות. וולך גם הזכירה לנתניהו ש"התקופה האחרונה מאופיינת בגל מודעות חדש, אחר, מסוג שלא הכרנו. קמפיין Me Too... צובר תאוצה... עלייך להיות חלק ממנו, להיות ממוביליו בישראל". יהיה נחמד אם הגברת נתניהו תהיה ממובילי הקמפיין הזה, גם אני מסכים, הגברת וולך. אבל כמי שעומדת בראש ארגון נשים, אולי תזכירי לנו איפה הייתם את והארגון שלך כשסווטלנה גורודצקי, עובדת מעון רה"מ בעבר, התלוננה שמני נפתלי הטריד אותה מינית? הרמת לה טלפון? תמכת בה? הושטת לה יד? שיגרת גם לה איזה מכתב פומבי? אה, לא? 
***
אני בטוח שגם במהדורת החדשות התלבטו הרבה, וידעו שיש בעיה בפרסום. אני משוכנע ששברו שם את הראש אם מה שהם הולכים להריץ לנו על המסך אכן ראוי לשידור. ואז, אני מעריך, מצא מישהו את הפתרון. ניקח את השורה בהקלטה שבה מוזכר מתווה הגז, ננפח אותה לכדי סוגיה ציבורית חשובה, נמכור לציבור שהיה אינטרס עיתונאי גדול להציג אותה, וכך נלבין גם את הרפש שמסביב. ולא רק זה. כך נוכל גם להסביר שנתניהו היה בניגוד עניינים כשעסק במתווה הגז, ושהיה עליו לפסול את עצמו, ואם לא לפסול, אז לפחות לגלות לנו גילוי נאות. 
לטעמי, גם אם עלו בהקלטה זו כמה סוגיות ראויות לדיון, סיפור הגז איננו ביניהן. יתרה מזו, הוא היה המביך והמגוחך ביותר בכתבה כולה. כל מי שנחשף להקלטה שמע בה צעירים שמריצים דאחקות. כשנתניהו הצעיר אומר למימון הצעיר, בנו של טייקון הגז: "אבא שלי סידר לאבא שלך 20 מיליארד דולר", אפשר לשמוע את הצחוק מסביב. זו לא ישיבת עבודה. זה מושב לצים. ולייחס לשורה זו עומקים וניתוחי ניתוחים על מאגר "תמר" ומאגר "לווייתן", זה מביך. מלבד זאת כל מי ששמע את הדברים יכול היה לתהות אם הבן של קובי מימון יודע במה אבא שלו עובד, ואם ששינסקי זה טוב לאבא שלו או רע לו, ועל מה בכלל מדברים פה. אז מה אתם רוצים? שראש הממשלה יפסול את עצמו כי הבן שלו והבן של קובי מימון היו יחד במועדון חשפנות, כמו שהציעה הפרשנית המוערכת במהדורה? באמת?

יאיר נתניהו. צילום: אבשלום ששוני
אותה רצינות הייתי מעניק ליחס המכוער של נתניהו הצעיר אל חברתו לשעבר ולאמירה שלו לחבר'ה, שאם היה "מסדר" אותה לכולם, "אני סוגר את כל החובות שלי". "סרסור", היו שקראו לו, ופה ושם נשמעו קולות שביקשו לפתוח נגדו בחקירה פלילית. אז כן, צריך להגיד בפעם המיליון, זו שיחה מגעילה. אבל דחילק. זה נשמע גרוע דיו כדי שלא תנפחו את זה עוד יותר. מה אתם חושבים, שרגע אחרי השיחה הזאת החל יאיר להתארגן לשיווק בת הזוג תמורת כסף? שהוא באמת התכוון למשהו שהוא יותר מבדיחה מגעילה של גברברים צעירים שתויים? ובכלל, אפשר לחשוב שהחברה הזאת קשורה לצדו ברצועה, ממתינה בצייתנות שהמכרז יסתיים והיא תימכר למרבה במחיר. 
***
שאלה האבטחה נראית כמו השאלה הרצינית היחידה שהפרשה הזאת העלתה לדיון, ואפילו היא אינה אמורה להיות קשורה להקלטות או להיבחן על רקע מה שלמדנו מהן השבוע. 
אני לא יודע אם צריך לאבטח את יאיר או לא. אני מניח שמי שהחליט שכן, עשה את זה למעננו ולא למענו, מתוך הנחה שאם בנו של ראש הממשלה ייפגע או ייחטף, זאת לא תהיה רק בעיה של ביבי ושרה אלא של כולנו. לאור הנחה זו, לא משנה אם המאבטח נשרך אחריו לשיעור בדף יומי בישיבה או אל סופי החשפנית. אז נכון, הידיעה שנהג של המדינה ומאבטח של המדינה צריכים להסתובב עם בנו של ראש הממשלה ביום שישי בלילה במועדוני חשפנות מפוצצת את הוורידים, אבל הוורידים לא קובעים כאן. אם לא צריך לאבטח אותו, לא צריך לאבטח אותו בשום מקום. ואם צריך, צריך בכל מקום. 
איפה הגבול? כנראה במקום הפלילי. ביום שבו יאיר יעבור על החוק ויבקש מהמאבטח ללוות אותו בזמן שהוא פורץ לבנק, אני מקווה שהמאבטח יגיד לו "עד כאן", ויחייג 100. עד לשם נישאר עם תחושת הקבס וניאלץ להסתפק בה.  
***
שאל אותי השבוע חבר, עיתונאי, אם הייתי משדר את החומרים הללו, לו אני הייתי מקבל אותם. אמרתי לו שקל לי להיות טהור, כיוון שלא עמדתי בפיתוי, ועיתונאי המקבל חומר כזה מתמודד עם פיתוי גדול, אבל אני מקווה שהיה לי הכוח להגיד למקור "לא". למה? כי סיפור הגז הוא שטויות, ועניין האבטחה לא רלוונטי, כפי שהסברתי לעיל, ואחרי שהורדנו את שני אלה, נשארנו עם סיפור מציצני וצהוב על איש פרטי - גם אם הוא בנו של ראש הממשלה, וגם אם הוא ממומן על ידינו - המנבל את הפה ומתנהג באופן מכוער.
ומה אתה היית עושה, הקשיתי על החבר העיתונאי הזה, איש ימין בדעותיו, אילו היית מקבל חומרים כאלה על מי מילדיו של אריאל שרון, ארבעה חודשים לפני ההתנתקות? "אשיב לך ביושר", ענה לי, "גם אני, כמוך, רוצה להאמין שהיה לי כוח להגיד לא. ואחרי שאמרתי את זה", המשיך, "אני חושש שיתוש קטן היה מנקר לי כל הזמן בראש, יתוש שהיה מזיז החוצה את השיקול העיתונאי הנקי, והיה לוחש לי שזו אולי הזדמנות טובה לפגוע בשרון כדי להציל את גוש קטיף". 
נדמה לי שזה חלק מהעניין. שלטון נתניהו הוא המקבילה של ההתנתקות בסיפור הזה. בעולם רגיל, כשנתניהו אינו נתפס כאיום גדול כל כך, על ציבור גדול כל כך, יש סיכוי קטן יותר שזה היה מתפרסם. האם זה בהכרח העניין היחיד? לא. גם לקרב הרייטינג יש המשקל שלו. אבל כששניהם מתחברים, ההחלטה נעשית קלה יותר. 
# # #
והערה אחרונה, להגנת חברת החדשות. אני מודה שהטענות שנשמעות בעניין הכסף ששולם עבור ההקלטות לא מובנות לי. אם המערכת סבורה שאין אינטרס ציבורי בפרסום, שלא תפרסם. אם היא חושבת שיש אינטרס ציבורי בפרסום, אז יש אינטרס ציבורי גם בתשלום.