אני שונא להיות מבוגר. לא יודע איך זה קרה לי. נולדתי, למדתי ללכת, לדבר, לרכוב על אופניים, נבחרתי לוועדת הקישוט של הכיתה, שיחקתי בנבחרת הכדורסל של המועצה האזורית באר טוביה בתפקיד רכז, רקדתי סלואו עם סיגל, דנה, רותם, דפנה ועדי, ופתאום בלי ששמתי לב זה קרה, הפכתי למבוגר. ואני עושה את הדברים שכל המבוגרים עושים: עומד בתורים בקופת החולים, בסופר־פארם, בסופרמרקט, בבנק, בעירייה, ופשוט לא מאמין שזה קרה לי.
״היי אתה״, קראה לי הפקידה במחלקת הארנונה בעירייה כשקלטה שאני מרחף, בוהה בחלל, ״התור שלך הגיע״. התקדמתי אליה לעמדה.
״על מה אתה חולם ככה?״, שאלה הפקידה כשקלטה שעדיין אינני מאופס. ״פשוט תהיתי למה היה לי כל כך חשוב לנצח במרוץ של הזרעונים לביצית״, הסברתי לה. ״זה גם די מוזר, כי אני לא כזה מהיר, אז אני לא מבין איך ניצחתי. למה הייתי צריך את זה? מה היה דחוף לי להיוולד?״.
״על מה אתה חולם ככה?״, שאלה הפקידה כשקלטה שעדיין אינני מאופס. ״פשוט תהיתי למה היה לי כל כך חשוב לנצח במרוץ של הזרעונים לביצית״, הסברתי לה. ״זה גם די מוזר, כי אני לא כזה מהיר, אז אני לא מבין איך ניצחתי. למה הייתי צריך את זה? מה היה דחוף לי להיוולד?״.
״או־קיי״, היא אמרה, ״תסביר לי למה הגעת״.
״לעולם?״.
״לא, לכאן, למחלקת ארנונה״.
התחלתי להסביר שאני צריך את הקבלות של תשלומי הארנונה בשביל הרואה חשבון שלי. ״אתה יודע את מספר החוזה?״, שאלה. ״אני בקושי יודע את המספר טלפון שלי״.
״מצטערת, בלי מספר חוזה אני לא יכולה לעזור לך״.
״מה? ככה? כל כך נחרץ?״.
״כן״, השיבה, ״תשיג את מספר החוזה ותבוא שוב״.
חזרתי הביתה וחייגתי אל בעל הדירה החדשה שעברתי אליה כדי לברר את מספר החוזה עם העירייה. בזמן שהטלפון צלצל חשבתי שפרוצדורות הן כמו אמבות - משכפלות את עצמן כל הזמן. אתה ניגש לבצע פרוצדורה אחת, ומיד צצות להן עוד פרוצדורות שאתה צריך לבצע כדי לטפל בפרוצדורה עצמה.
בעל הדירה אמר לי שאינו זוכר את מספר החוזה, אבל הדייר הקודם בדירה ודאי יידע. הוא נתן לי את מספר הטלפון שלו ואמר לי לצלצל אליו. צלצלתי והדייר הסביר לי שזה משהו שהוא עצמו לא יודע אבל אשתו, שמתעסקת אצלם עם החשבונות, ודאי תדע. ״אז אתה יכול לשאול אותה?״, ביררתי. ״אני יכול״, הוא אמר, ״אבל היא בטיול בת מצווה עם הבת שלנו בלפלנד, ואין שם קליטה. זה טיול אתגרי כזה שנוסעים בו בשלג עם כלבי מזחלות וישנים באיגלו. ובאיגלו אין קליטה״.
״או־קיי״, אמרתי, ״ומתי הן חוזרות?״. ״עוד שבוע וחצי. ברגע שהן יחזרו, אשאל את אשתי ואגיד לך״. ידעתי שאין לי ברירה אלא להתקשר למנהלת החשבונות במשרד רואי החשבון שמטפל בי ולהסביר לה שרק בעוד שבוע וחצי אוכל להביא לה את הקבלות מהעירייה. ״זה לא אידיאלי״, היא הסבירה לי, ״כי אנחנו כבר בשישי בחודש וצריך להגיש את הדוח עד ה־15״. ״אבל מה אני אעשה, באיגלו אין קליטה״, אמרתי לה. ״מה?״, היא לא הבינה, ״איזה איגלו?״. ״לא משנה״, אמרתי. ״הכל בסדר איתך, ליאור?״, היא שאלה מתוך חשש לשפיותי. ״כן, כן, הכל בסדר״, אמרתי.
פתאום נזכרתי שבעצם לא הכל בסדר. שבדיקות הדם שלי חזרו, והרופא אמר לגשת אליו בדחיפות. נכנסתי מיד לאתר האינטרנט של קופת החולים כדי להזמין תור, אבל היה תור רק לעוד שבועיים. תפסתי את הראש בייאוש. בקרוב אני אמור לעבור קופת חולים, אני רק מחכה לאישור של הביטוח הלאומי בשביל המעבר, וחששתי שבעוד שבועיים כבר אהיה בקופת החולים החדשה ואז אצטרך לעשות את בדיקות הדם מחדש, ויש לי פוביה מטורפת מזריקות.
הבנתי שזה רגע גורלי, אז הרמתי טלפון לחבר שעובד עם קופת החולים באיזה פרויקט שקשור למערכת המחשוב שלהם. ״נכון שמעולם לא ביקשתי ממך כלום?״, אמרתי לו. ״לא, דווקא ביקשת״, הוא השיב. ״טוב, לא משנה, אני צריך ממך משהו, שתשיג לי טלפון אישי של רופא מסוים״. ״אני לא בטוח שזה אפשרי או חוקי״, הוא אמר. ״זה דחוף, ברמת פיקוח נפש פרוצדורלי״, הסברתי. ״אני מתחנן אליך, אתה יודע שאני אף פעם לא מבקש ממך כלום״. ״לא נכון, אתה מבקש, ודי הרבה האמת״, הוא אמר.
לאחר שהרחבתי את מסע השכנועים, החבר הסכים והשיג לי את הטלפון. צלצלתי והוא די הופתע לגלות אותי על הקו. למזלי, הרופא מאוד מחבב אותי ואמר שאם זה היה מישהו אחר הוא היה כועס. זה הכניס אותי לחרדה היסטרית. ״זה בגלל שבבדיקות התגלתה מחלה סופנית ואני עומד למות ולא נעים לך לגעור בחולה סופני?״, שאלתי אותו. ״ד״ר, אני עומד למות? תגיד לי את האמת״.
הוא צחק ואמר: ״לא, אבל אם לא תעשה משהו עם הכולסטרול הגבוה שלך, אתה תהיה בקבוצת סיכון להתקף לב. אתה חייב להתחיל לאכול בצורה מסודרת ולעשות הליכה של חצי שעה לפחות כל יום״. ״אבל ד״ר, לאן אלך?״, אמרתי לו. ״אתה מכיר את השיר של דוד אבידן - ׳מה שמצדיק יותר מכל את הבדידות, את הייאוש הגדול, את הנשיאה המוזרה בעול, היא העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת׳?״.
״זה לא הזמן להקראת שירים, זה הזמן להילחם בכולסטרול״, הוא ביקש. ניתקתי את השיחה. אף על פי שהשעה הייתה רק 11 בבוקר, הרגשתי שהקיום האנושי מכביד עלי, אז הלכתי למיטה ונשכבתי על הגב. בהיתי בתקרה וחשבתי לעצמי איזה כיף זה יהיה להיות באיגלו, מנותק מהכל, ממרוץ החיים וממלחמת ההתשה של הפרוצדורות. אבל אז נזכרתי שבעצם עוד שנייה פג התוקף של הדרכון שלי, מה שאומר שצריך ללכת למשרד הפנים לחדש אותו. ועכשיו גם יש את הקטע הזה במשרד הפנים שצריך להזמין קודם תור באינטרנט בשביל הזכות להגיע ולחכות שעות בתור. אלוהים, החיים האלה, לא מבין מה היה לי כל כך דחוף להגיע ראשון לביצית.