אני שונא להיות מבוגר. לא יודע איך זה קרה לי. נולדתי, למדתי ללכת, לדבר, לרכוב על אופניים, נבחרתי לוועדת הקישוט של הכיתה, שיחקתי בנבחרת הכדורסל של המועצה האזורית באר טוביה בתפקיד רכז, רקדתי סלואו עם סיגל, דנה, רותם, דפנה ועדי, ופתאום בלי ששמתי לב זה קרה, הפכתי למבוגר. ואני עושה את הדברים שכל המבוגרים עושים: עומד בתורים בקופת החולים, בסופר־פארם, בסופרמרקט, בבנק, בעירייה, ופשוט לא מאמין שזה קרה לי.
״או־קיי״, היא אמרה, ״תסביר לי למה הגעת״.
״לעולם?״.
״לא, לכאן, למחלקת ארנונה״.
התחלתי להסביר שאני צריך את הקבלות של תשלומי הארנונה בשביל הרואה חשבון שלי. ״אתה יודע את מספר החוזה?״, שאלה. ״אני בקושי יודע את המספר טלפון שלי״.
״מצטערת, בלי מספר חוזה אני לא יכולה לעזור לך״.
״מה? ככה? כל כך נחרץ?״.
״כן״, השיבה, ״תשיג את מספר החוזה ותבוא שוב״.
״או־קיי״, אמרתי, ״ומתי הן חוזרות?״. ״עוד שבוע וחצי. ברגע שהן יחזרו, אשאל את אשתי ואגיד לך״. ידעתי שאין לי ברירה אלא להתקשר למנהלת החשבונות במשרד רואי החשבון שמטפל בי ולהסביר לה שרק בעוד שבוע וחצי אוכל להביא לה את הקבלות מהעירייה. ״זה לא אידיאלי״, היא הסבירה לי, ״כי אנחנו כבר בשישי בחודש וצריך להגיש את הדוח עד ה־15״. ״אבל מה אני אעשה, באיגלו אין קליטה״, אמרתי לה. ״מה?״, היא לא הבינה, ״איזה איגלו?״. ״לא משנה״, אמרתי. ״הכל בסדר איתך, ליאור?״, היא שאלה מתוך חשש לשפיותי. ״כן, כן, הכל בסדר״, אמרתי.
״זה לא הזמן להקראת שירים, זה הזמן להילחם בכולסטרול״, הוא ביקש. ניתקתי את השיחה. אף על פי שהשעה הייתה רק 11 בבוקר, הרגשתי שהקיום האנושי מכביד עלי, אז הלכתי למיטה ונשכבתי על הגב. בהיתי בתקרה וחשבתי לעצמי איזה כיף זה יהיה להיות באיגלו, מנותק מהכל, ממרוץ החיים וממלחמת ההתשה של הפרוצדורות. אבל אז נזכרתי שבעצם עוד שנייה פג התוקף של הדרכון שלי, מה שאומר שצריך ללכת למשרד הפנים לחדש אותו. ועכשיו גם יש את הקטע הזה במשרד הפנים שצריך להזמין קודם תור באינטרנט בשביל הזכות להגיע ולחכות שעות בתור. אלוהים, החיים האלה, לא מבין מה היה לי כל כך דחוף להגיע ראשון לביצית.
התרעות פיקוד העורף