גם אם נתייחס לאיומים הללו כאל איומי סרק (אחרי הכל, הייתה זו ש”ס שלא מכבר הצילה את חוק עונש המוות של ישראל ביתנו בקריאה טרומית), נראה שהמחאה האשדודית גדולה מסך הפוליטיקאים שמנסים לתפוס עליה טרמפ. בהינתן שהסטטוס־קוו נותר בגדר הצהרה בלבד, הרכבה של האוכלוסייה הישראלית רק הולך והופך הטרוגני יותר ויותר, ואף מנהיג אינו אמיץ דיו על מנת לנסות להגדיר מחדש את יחסי הגבול של שמירת הדת בישראל - הרי שהמחלוקת בין דתיים לחילונים בישראל היא פצע שלא צריך לגרד את המוגלה שלו.
במובן זה, מה שקורה כעת בעיר הנמל הדרומית הוא נייר לקמוס למה שעתיד להתרחש ככל שהקמפיינים של הבחירות של יתר הערים יתחילו להתעורר ויגררו אחריהם את הפוליטיקה המרכזית. לאחר צאת השבת האחרונה יצאו אלפים מתושביה של העיר בפעם השנייה ברציפות להפגין נגד אפלייתם של החילונים בעיר. עם או בלי פוליטיקאים, אלו אינן הפגנות שידעכו במהרה. מתן הקנסות הקבועים לבתי העסק הפתוחים בכל שבת מתדלק אותן.
נתניהו עזב להודו רגוע: התקציב עבר, שר האוצר הודיע שהוא כבר לא ברוגז, וסיומן של החקירות נגדו אינו נראה באופק. אבל לחשדות בשחיתות יש בכל זאת מחיר, וזה ככל הנראה הזמן שבו מוגש החשבון. כבעל ניסיון פוליטי רב, נתניהו היה צריך לדעת שני דברים. האחד, יש לו שתי שותפות קואליציוניות שמוכנות להתאבד על ייחודן, ואת אימוני היוגה טרם יציאתו כדאי היה להחיל עליהן. ושנית, התקפלותו בפני גחמותיהן של חברי הכנסת החרדים היא אולי האירוע היחיד שעלול להוביל לפגיעה בבייס שלו.
התרעות פיקוד העורף