"מאמי, מה אתה עושה היום? אני צריכה שתלך למס הכנסה, להביא תיאומי מס. תסתובב אלי כשאני מדברת אליך, אני יודעת שאתה ער".

כיפוש, אני לא מרגיש טוב, רדי ממני ולכי לעבודה, שיהיה לך יום טוב. פיתחת סטארט־אפ, את כבר לא קמה לסנדי, היא נובחת ואת לא מגיבה. הורדתי אותה לדשא לפני שעה, תני לה לאכול ושחררי אותי.

"כבר העליתי אותה, היא אכלה, קום כבר. חוצמזה אני חושבת למסור אותה למשפחה במושב. היא מופיעה לי בחלומות, וגם עולה הרבה כסף. אתה קונה לה עצמות ב־22 שקל לעצם. אתה דפוק לגמרי, וגם אתה אוהב אותה ומשקיע בה יותר ממה שאתה משקיע בי".



כיפוש, לכי לעבודה כבר! מה זה הנאומים האלו על הסובאח??? סנדי היא כלבה של גיא, היא תהיה כאן ב־14 השנים הקרובות, ואם נטפל בה טוף אולי גם 16 שנים, די להטריף אותי. העצם של החזירונצ'יק מכילה את כל הוויטמינים שהיא צריכה. את הבאת כלב לא אני, שכחת את זה?

"אתה אשם שלא מנעת ממני. היית צריך לומר שאתה לא מסכים".

התיישבתי על המיטה. הברך הזכירה לי את קיומה, כי ירדו הטמפרטורות. אני לא צריך חזאי, הברך חוזה הכל, גם את הקו השחור בכנרת. כיפוש, מה קרה שלקית בדברת נפוצה על הבוקר? כואבת לי הברך, ראיתי איזה נגר מדופלם, הוא אמר שחבל לתקן את הרצועות, נחכה כמה שנים ונשתיל ברך חדשה, אז אני עצוב. ואת מעציבה אותי יותר.

"די להיות היפוכונדר, קום כבר. נווווו אני רוצה לראות שאתה עומד ולא חוזר לישון. הנה הניירת, תביא לי את אישורי המס שאפיץ אותם. בוקר טוב, חיים שלי".

# # #

הזעקתי את אברם לקפה כנהג כוננות. יש לנו משימות, בנאדם, הולכים למס החמסה ולקוקי הרו"ח לתת לו ניירת. תקשיב, צריך כלכלה רכה, כי אני חייב לבלוע כדורים להירגע.

"בורקס זה כלכלה רכה?", תמה אברם, "אולי תאכל טונה?"

דגים ובכלל פרוטאין מהחי לא מומלצים למפגשים כאלה.

"אתה צודק, שומן טראנס זה בטח מומלץ, חתיכת אידיוט. אני בדרך, תאסוף לי את כל התשבצים בעיתונים, שיהיה לי מה לעשות כשאני בהמתנה כנהג בוס".

הגענו לבניין הממשלה. עליתי לקומה 14 וחשכו עיני - הייתי מספר 813. אברם דרש עדכון וכתבתי לו: 6־5 דקות אני מסיים. בין לבין קיבלו את מספר 597. נכנסתי לחדר המדרגות כדי לעשן, ופגשתי ב־30 נישומים שבורים מהחיים, כמוני.

"הנה, גם הקוף כאן", סח אחד מהם לאישה לידו. "למה את אומרת ששמאלנים יש להם עדיפות? גם הוא כאן איתנו".

גלשתי בנט כדי ללמוד שקולקציית האפסים שיפרה את שכר חבריה ב־5,000 שקל, בהליך שהסתיים בשעה. אצלי תוספת שכר של 18 שקל ליום זה הליך שנמשך 18 חודשים. יש כאן סדר עדיפויות. עדיין מצבי טוב יותר מ־330 אלף נכים שהבטיחו להם תוספת לקצבה, בכמה אלפי פעימות, אבל רק מ־2021. באמת שהם סתומים הנכים האלה, חשבתי לעצמי. למי הם מאמינים? לדיירי אגם הדרעק? למה הם לא סוגרים את המדינה? מה הבעיה הגדולה להחנות אלף מכוניות בנתיב המוליך לנתב"ג, לנטוש את הרכבים ולארגן פיקניק בצדי הדרך? איך יגררו אלף מכוניות, לאן יגררו אלף מכוניות? משחקים בנדמה לי עם חסימות צמתים, תתחילו לעבוד, דבילים, אם צריך קמב"ץ, הנני כאן. ההצלחה מובטחת, באחריות, כי יש גבול להתעללות ולהתעמרות בנכים ובנזקקים.

# # #

הגיע תורי, ממש רגע לפני שאיזו גברת הודיעה למאות הממתינים שלא מקבלים קהל יותר. שמחתי כאילו זכיתי בלוטו, והתיישבתי מול פקיד נחמד, אם כי חסר ניסיון כי הינו חדש בעבודה. שלום לך, אדון פקיד, באתי לתאם את החזר החאווה עם השלטון המאוס, שסוחט ממני שלמונים באיומים, ונותן את הכייסף לחניוקים ולמתנחלים. מה המצב בגבייה היום? נותנים הנחות למצטיינים? הוא חייך ואמר שהיעד לשנת 2018 הוא 10 מיליארד בגביית עודף מיסוי. יעד נאה, אדון פקיד, אבל למה לקחת מפועלים קשי יום כמוני? קחו מהעשירים.

"מר קופמן, כולם נותנים את חלקם".

הבטתי בבוסית שלו, ושאלתי אותה אם יש הנחות לחולי נפש השנה.

"אדוני, אתה עובד? אם אתה עובד ומשתכר, אתה לא חולה", אמרה לבנה, "אל תציק לחיים, הוא חודש ראשון בתפקיד".

אז קוראים לך חיים, נעים מאוד. שמע, יש המון הוצאות כדי לחיות כאן בכתריאליבקה, וההכנסות קטנות. תן לי פחות מ־40% מס במקור, כי אחרת אין לי בשביל מה לצאת לעבודה.

"אבל אני רואה ששילמת 47% בשנה שעברה, איך פחות אם זה אותו שכר?"

תקשיב, אני לא חבר בקולקציית האפסים, גם לא דייר באגם הדרעק. בוא נסכם שאם הבוס שלי יעלה לי את השכר בכמה לירות סוריות דפוקות ב־2018, אני אתן לכם את ה־18 שקל הבזויים. הולך?

"אדוני, אנחנו לא עושים כאן עסקים. המחשב קובע הכל, אחרי שמזינים נתונים".

ברור לי, חיים, הכל ידוע. אבל תראה את מוישה גפני, שמעת שסיפר לציבור שלו בגאווה גדולה איך הוא רימה את החילונים הטיפשים, איך בונים מבני דת ביישובים שאין בהם אפילו דתי אחד. תלמד מהשרלטנים הגדולים ביותר, תהיה כמוהו ותסדר לי הנחה פעוטה של 7%. מה ביקשתי ממך, שתקנה לי בית?

לבנה צחקה ברקע, וביקשה ממני לסור לשולחנה ונתנה לחיימק'ה שלי עבודות רס"ר.

"די מספיק, בוא נגמור עם זה, אני נותנת כמו בשנה שעברה. יש לנו הפסקת צהריים תכף, ואחרי זה הרבה עבודה בניירת. ודי להגיד לי 'מערוף' בכל משפט, זה לא כסף שלי".

אבל זה כסף שלי! תהיי אדם נחמד, תהיי קשוחה עם כל החולירות של הבנקים והביטוח. אז השנה לא יבנו התנחלות בכסף של קוף, מה קרה? עוד רגע מחזירים הכל, האמיני לי.

אלא שלבנה רק חייכה ושלחה אותי עם הדפים לכיפוש.

# # #

במעלית פגשתי את צביקה ישוב בעגלת נכים, עם בלון חמצן ותאילנדית נוהגת אותו. שבוע לפני כן ראיתי אותו משחק כדורעף חופים בגורדון. מה קרה לך, בנאדם? מה זה זה? הוא סימן לי בתנועה לשתוק. נכנסנו למעלית, יצאנו מהבניין, הוא הוריד את המסיכה מהפנים וביקש סיגריה.

"הכל בסדר, קוף, אל תדאג. אתה רואה שזה הכל שכור מיד שרה", הוא הצביע על המדבקות. "כל שנה אני מגיע מאובזר לכאן, והם מרחמים עלי במקדמות. למה מה אני, תשובה? יש לי אסדות? בסך הכל שני בנייני תעשייה שאבא השאיר לי. אני צריך לממן את ההצגה כאן? איך אתה בא ככה למס הכנסה? איך ירחמו עליך?"

הייתי המום מהיצירתיות, ובראש כבר חשבתי על השנה הבאה, לבוא מאובזר.

"כמה כתבו בנייר, קוף?"

לא הרבה רק 47%, השבתי בבושה.

"אוי, אתה אידיוט. צועק ברדיו, אבל סתום־על־מלא. לי יש 5.6% מקדמה על ה־200 הראשונים. יאללה, אחי, ניפגש בחוף".

רגע, צביקה, מאיפה המלוכסנת?

"הבאתי לאמא, זה ממש גרושים. 6,000 שקל בחודש, והיא מבשלת לי וגם מנקה ת'בית, ואני זורק לה עוד אלפייה מזומן כל חודש שתשלח לילדים שלה, כי אני הומני, אני. אתה יודע מה, בוא לאכול אצל אמא שלי. אתה אוהב פאד־תאי, נכון? היא אלופה. בוא כבר, תעזור לה לשים את הכיסא באוטו, שלא יצלמו אותי פתאום הטינופות האלה. כל המדינה פה נהיו עדי מדינה, אי אפשר לחיות".

אמרתי לו שאברם מחכה לי באוטו כבר שעתיים. אבל אבוא בשמחה בפעם אחרת. עזרתי לתאילנדית עם עגלת הנכים, וצביקה התיישב בכבדות ברכבו, וגנח כמו יולדת.

די כבר, יא מאוס, זה אני, מה קרה לך?

"מי יודע? אולי מצלמים?"

# # #

טלפנתי לאברם, שיבוא עם האוטו שאשפז בחניון של tlv, כי שלוש שעות ראשונות זה בחינם.

"דביל, אני שעתיים וחצי כאן, איפה היית?"

יאללה, תגיע, אני עצוב.

ישבתי על המדרגות וגלשתי בסלולרי. הנה ידיעה שמתאימה לעם הכי גזעני ביקום. בית המשפט קיבל את עסקת הטיעון עם הנאשמים בתקיפת המאבטחים באיכילוב. עונשי מאסר בין 17 ל־22 חודשים. אם נפחית שליש, זו קייטנה. הם רק פירקו כמה עולים מאתיופיה ודרוזים, שברו לאחד מהם את הלסת, וקיבלו עונש פינוק. ולמה בכלל עסקת טיעון? הרי הכל צולם! כנראה שהפרקליטה המלווה צריכה להוציא את הילדים מהגן אז אין זמן לנהל תיק ולכלוא את התוקפים לשבע שנים. והרי לקורבנות לא קוראים גרינשטיין או מנדלוביץ', ואין להם כסף לפינגווין שייצג אותם כקורבנות עבירה וידרוש ענישה מחמירה, אז מתייחסים אליהם כאל סרח עודף. אפשר לסגור את התיק, הסטטיסטיקה של ההרשעות בפרקליטות בסדר, יאללה, נקסט.

המציאות דומה גם עם יונתן היילו, שחיסל גבר שאנס אותו כמה פעמים. אל"ף, חבל שלא הוריד את האנס אחרי האונס הראשון; בי"ת, הנשיא כבר חנן אותו, אבל הפרקליטות, זו שמוותרת לפושעים באיכילוב, לא חסה על קורבן האונס, כי הוא לא עבר שיקום. רגע, קשה לי להבין: לא ניתן לעבור הליך שיקום מחוץ לבית הכלא? יונתן חייב להמשיך לרצות עונש עד שאיזה פינגווין יתרשם שהוא משוקם? אם יונתן לא היה ממוצא אתיופי, אז היו משחררים אותו לשיקום בחוץ? כי את המאבטח של הרמטכ"ל, שפירק אישה לגמרי, גופנית ונפשית, שחררו ביום של השליש. הוא משוקם, כי הוא לא אתיופי והוא קצין בצה"ל וזה כנראה חשוב לפרקליטות. הרי כל העם צבא.

# # #

מצד שני, לא כל העם צבא, העם החילוני דווקא כן, העם של הכיפות זה רק הבנים בתנאים משופרים, ובנות לא כי הן חסודות מדי. כל הסחר־מכר עם הכיפות על שירות צבאי די מגעיל אותי. לא רוצים לשרת? לא חייבים. אין רישיון נהיגה ואין קצבאות, חולירע יאסנה. בכסף של הקצבאות וישיבות ההסדר, שעלותן מיליארדים (תאמינו למוישה גפני שהוא אומר את זה למצביעיו. כי הוא משקר למישהו: או למצביעיו או לחילונים באגם הדרעק שמאפשרים לו לשדוד את החילונים), אפשר לממן את שכר החיילים והחיילות לפי מדרג של לוחמים, תומכי לחימה ועוד.

אבל לרבנים, שהמגזר שלהם עושק את החילונים, זה לא מספיק. הם גם רוצים להמשיך לסחוט אותנו באיומים (כבר 50 שנה שהפשע הזה מתרחש בכל יום), וגם לנהל את הצבא. הרב אבינר מבית אל, שהמדינה מממנת את פועלו "הרוחני" במאות מיליונים של חאווה, לא מעוניין שנשים תהיינה מפקדות בצבא, או תשרתנה בכלל. הטפיל הרבני ששכח מי זו חנה סנש, מי זו שרה גיבורת ניל"י ועוד נשים לוחמות שהקריבו את חייהן כדי שהוא יחיה כאן, לא מוכן לזה.

הרב אליהו, רבה של צפת, עובד ציבור, דורש לפטר את הרמטכ"ל. מדובר ברב גזען במיוחד, שבין כתביו ותלמודיו יש גם הנחיות לא להשכיר נכסים לערבים ולהרוג תינוקות ערבים כדי שלא יגדלו, שדורש לפטר את הריבון השלישי במדינה - כי לא מתאים לו שבנים ובנות ישרתו ביחד. אבל לשדוד את הקופה הציבורית, זה מתאים לו מאוד.

כל אגם הדרעק שותק. אומנם נפתלי הגבר גינה, אבל מיד התקפל והתנצל על שפגע בכבוד הרב. ומה עם ציבור הנשים במדינה - רוב של כמעט 51% מהאוכלוסייה - מי יתנצל בפניהן? אף אחד. כי אדון סמוצ'קנע מהבית היהודי טוען שנשים נחותות פיזיולוגית ונפשית מגברים. כן, הוא הפך גם לפיזיולוג והוא יודע הכל, כי אלוהים אמר לו.

אני לא יודע כלום, אבל מכיר במציאות שלפיה יש כאלה שיודעים. ואם אלו שיודעים קבעו שאישה יכולה להיות מפקדת טייסת, אז היא יכולה להצטיין בתפקיד גם אם היא "נחותה", להגדרתו של סמוצ'קנע המאוס. היה טוב יותר כאן אם כל 34 דיירות אגם הדרעק היו מקימות קול צעקה במליאה על הפגיעה הקשה בדמותן של בנות ישראל - אלה שבטוחות ששירות צבאי הוא זכות ולא רק חובה. זאת בניגוד לבנות המגזרים הדתיים, שהגברים הפרימיטיביים מנהלים וקובעים את אורח חייהן: מה ילמדו, מתי יתחתנו, לאיזה רופא ילכו, ובעיקר שיזכרו את הכלל הקדוש: לא מוציאים כלום מהקהילה. אנסו אתכן? יש פורום תקנה, שמכבס את הכל; התגייסתן, צפו לנידוי; הבעל פירק אתכן באלימות, לכו לרב, ישלחו אותו לתפילה וטבילה - והוא משוקם.

צר לי על הנשים האלה, אבל כל עוד לא הן לא תיקחנה אחריות על חייהן, ותדרושנה עצמאות, קשה לסייע להן. אבל לזהם בדברי הבל את הנשים החילוניות - או הדתיות שבוחרות לשרת - את זה אסור לשום חילוני לקבל. ואם מישהו חושב שאופציה של יאיר'קה החתיך תמנע את השתלטות הפוליטיקה המטונפת בחסות הדת, הוא טועה. יאיר'קה ימכור אותנו בדיוק כמו כל מנהיג אחר. למה? ככה. כי כמו שכתב אריק איינשטיין זצק"ל: "פוליטיקה, את זונה לא קטנה".

# # #

אברם הגיע, אסף את הטרמפיסט, ויצאנו לקוקי הרו"ח. זרקתי לו את קלסר המסמכים, ואמרתי לו שידבר עם כיפוש.

"רגע, רגע, לאן אתה רץ? בוא תשב איתי על המסמכים", דרש הרו"ח.

תגיד, נדפק לך המוח? מה נסגר איתך, בנאדם? אני רק ה־ש־ל־י־ח, הבנת את זה? יש לי אלרגיה לניירת. דבר עם כיפוש. יאללה, הייתי כאן.

"לא. אני לא מוכן לזה. היא אומרת אתה, אתה אומר היא. אני צריך חתימות, אל תרגיז אותי".

תגיד, קוקי, מה לא הבנת? דבר איתה. מה אתה נופל עלי? אני מוגבל, בנאדם, תפנים. הלקוח מוגבל, ואינו זמין לשיחות על מסים וכספים. ללקוח יש אישה שמטפלת בכל. היא גם חותמת, האב א־נייס דיי.

ירדתי לאברם. "יפה, דביל", הוא הופתע, "אמרת שתי דקות ועמדת בזמנים. לאן עכשיו? רק תגיד".

בוא נלך לאכול, אם כיפוש מתקשרת אליך, סנן ואל תענה. הנה, אני סוגר את המכשיר, ומוציא את הסוללה. הרגה אותי עם המשימות שלה. אין לי כוח, אברם, אין לי כוח.

אז היא טלפנה אליו. "תקשיבי, אני לא מבין מה את עושה עם האידיוט הזה", הוא ענה לה, "מה מצאת בגורילה הזה?! הנה, קחי אותו".

מה, כיפוש, אני לא מרגיש טוב.

"חשבת שלא אשיג אותך? אתה מאתגר אותי? אל תשכח להגיע לגן בשתיים. יש לנו ישיבה שם. ופתח את הטלפון מיד".

יש לי הקלטה, כפרה, אגיע ב־14:30, ביי, חיים שלי.

יאללה, אברם, בוא נאכל תאילנדי, מתאים לי פאד־תאי.