אלא שבחוכמה הוא נתן לגל לחלוף והגיע לתפקיד חשוב ומשמעותי. לא, הוא ממש לא סתם בובה. אם טראמפ לא ישרוד את הכהונה, פנס הנשיא הבא. אם תהיה סערה אחת יותר מדי, כולם ידברו על אישיותו המשעממת כעל יתרון אדיר.
בלי כריזמה הוא אמר הערב ש"החיינו וקיימנו", ובלי יותר מדי דאווין הבטיח שהשגרירות האמריקאית תפתח עד סוף 2019. בשקט הוא הכריז בירושלים, בכנסת, שהסכם הגרעין הוא אסון ושהממשל לא יאשרר יותר את ההסכם הגרוע, שרק דוחה את המועד שבו טהרן תשיג נשק הגרעיני. או שהוא יתוקן או שיבוטל, הבהיר. בטון מונוטוני, אבל בהיר, הוא אמר שלעולם לא יהיה בידי איראן נשק גרעיני ושיוחזר משטר הסנקציות. נתניהו לא יכול היה לבקש יותר.
מצד שני, פנס גם חזר על כל המילים של טראמפ, קרא לפלסטינים לחזור לשולחן המשא ומתן, מסמר את נתניהו לכך שהוא התחייב לשבת ולעשות פשרות וקיבע את התמיכה האמריקאית בפתרון שתי המדינות - אם הוא יהיה מקובל על שני הצדדים.
בשלב הזה הוא בוודאי יכול היה להבחין בכך שאיש לא מחא כפיים. גם לא נתניהו. השגרירות הרבה יותר מעניינת את ראש הממשלה מאשר מהשלום. אבל מה לעשות, שפנס לא בא רק לחבק, אלא גם לנסות להתניע מחדש את התהליך המדיני, את המשא ומתן ולחפש את הפשרה ההיסטורית.
רגע לפני שעלה לבמה, נתניהו לא הסתיר את התלהבותו מהעובדה שפנס מדבר "ציונית": על שיבת העם היהודי לארץ אבותיו. פנס הוכיח שהוא נציג נאמן של
תרבות הספר האמריקאית והשווה אותה בעצם לישראל. על פי תפיסה כזאת, הפלסטינים הם "האינדיאנים", ובפניהם שתי אפשרויות - להסכים לשלום מוכתב או לגמור בשמורות. היתרון הגדול הוא שזה בדיוק מה שרוב הישראלים רוצים לשמוע. החיסרון הוא שהפלסטינים קיבלו הוכחה לכך שאין שום טעם לנסות ולהשפיע - עליהם להוריד את הראש ולחכות שזה ייגמר. כך נולדים עימותים אלימים.
לימין בישראל זה רגע מבחן: אם בהרכב הזה לא תוצג התוכנית הימנית הגדולה שתחליף את רעיון החלוקה, זו תהיה הוכחה ברורה לכישלון או אפילו יותר מזה – הוכחה לכך שאין באמת תוכנית כזאת.
התרעות פיקוד העורף