כולנו נאורים באופן בלתי רגיל, לפחות בעיני עצמנו. בלבנו הבנה ואהבה לאחר. בנפשנו תקווה לשלום, לאחווה ולשוויון בין יהודים לערבים. צו מוסרי עמוק וחבוי קורא לנו להסיר מחיצות שמקורן בדעות חשוכות ולחבק את שכננו בן הדת האחרת. בהתאם, בכל פעם שבנצי גופשטיין, מייסד ארגון להבה, פועל באגרסיביות נגד נישואים בין יהודים לערבים, רבים בציבור זזים באי־נחת, מגיבים בחריפות ומכנים את האיש גזען ומחרחר ריב. גם אני חש צריבה לנוכח מעשיו. אבל אחרי מחשבה עמוקה וסוג של בדיקה פנימית ייתכן שאני, כמו רבים, אינני מבין כלום. 
 

לפני כמה חודשים הזמרת הישראלית-ערבייה (וצר לי על ציון מוצאה, זה נעשה רק לצורך הדיון בנושא) נסרין קדרי התארסה לגבר יהודי. העניין ונפיצותו הפכו לכותרות צבעוניות במדורים, בתוכניות ובעיתונים. למרבה הצער בני הזוג נפרדו, והחתונה לא מומשה. נסרין קדרי היא זמרת שהתערתה בחברה היהודית באופן מלא, לפחות לפי כל הסממנים החיצוניים והשטחיים. יש לה קהל רב מהמגזר היהודי שמעריץ אותה ומאזין לה בלהט, היא מתארחת בתוכניות טלוויזיה רבות וזוכה לפרגון מרשים. ובזמן שישנם רבים בקרב בני המיעוטים כאן שאינם יודעים את השפה הרשמית, מגרונה בוקעים שירים בעברית רהוטה וצחה. נדמה לי שאין ולא היה כמותה סמל לדו־קיום מוצלח בארץ. 
 

למרות זאת, כשהתארחה ביום שישי האחרון בתוכנית הטלוויזיה של אופירה אסייג ואייל ברקוביץ', כדורגלן העבר הבהיר לה שבעיניו זוגיות כמו זו שניהלה היא בלתי אפשרית עבורו ועבור בני משפחתו. "לא אאשר לבת שלי לצאת עם ערבי", אמר. "שתתאהב במישהו אחר". וקדרי השיבה: "זוהי אמירה של אדם לא חכם", והוסיפה שהפרידה לא התרחשה על רקע מה שהיא הגדירה כעניינים "לאומניים". 
 



הסערה לא איחרה לבוא. היו שגיבו את המגיש נטול הרסן בעוד אחרים נזפו בו. אבל בלבכם פנימה, ביושבכם בבית בשקט, לבד, כשאף אחד לא מסתכל ובלי שעננה הומניסטית צדקנית מרחפת מעליכם, כמה מכם, יהודים או ערבים, היו שמחים אם בנכם או בתכם היו נישאים למישהו מהצד האחר? כמה מכם היו מרוצים מכך שהוא או היא היו מתאסלמים/מתגיירים ועוזבים את הבית והמורשת ונכנסים למסגרת סואנת של כעסים ומתחים? ומעבר לכך, האם יש בכלל היתכנות לקשר כזה?

נסרין קדרי. צילום: יח"צ
 

בעולם הקשה שלנו ספק אם זוג כזה יכול לשרוד לאורך זמן. בקרב היהודים קל למפות את המתנגדים למערכת יחסים מעורבת. במרכז ובימין יש סלידה מהעניין. הן בגלל סוגיות הנוגעות להתבוללות והן בשל נושאים שקשורים לשנאה היוקדת בין יהודים לערבים, שתפחה בשנים האחרונות לממדים מפלצתיים. 
 

ביקשתי לבדוק מה מתרחש בקרב ערביי ישראל. לשם כך ביררתי עם מספר חברי כנסת ערבים אם הם היו מוכנים לקבל זיווג כזה בביתם. זוהיר בהלול, המתון, השקול והמענטש, הפתיע אותי והבהיר שבעיניו זה קשר לא רצוי. "לכל אחד יש הגנים והדנ"א שלו. נישואי תערובת זה לא דבר מומלץ. גם אני לא רוצה שהילדים שלי יתבוללו. אני רוצה שאתה תשמר את התרבות שלך, אני את התרבות שלי ונהיה רב־תרבותיים". אפילו כשביקשתי לברר אם הוא, אלמן במעמדו האישי, יתאהב ביום מן הימים, בהיסח הדעת ובמקרה ביהודייה, אזי תהיה אפשרות שיישא אותה לאישה, התחמק מכך באלגנטיות. 
 

חבר הכנסת אחמד טיבי השיב בבוז, טען שהשאלה שחוקה והבהיר בדרכו שמצב כזה שבו בתו תמצא עצמה בקשר נישואים עם יהודי הוא בכלל מחוץ ללקסיקון: "היא לא תחליט בכיוון הזה", הבהיר. "אהבה היא דבר מופלא", השבתי. "הרי אי אפשר לדעת מה יילד יום, ואולי בניגוד לרצון ההורה זה ייקרה".  

"היא אמרה לי לא", קבע נחרצות.

בחיי הפרטיים עמדתי בפני דילמה כזו בשני מקרים: בפעם הראשונה זה התחיל כשביקרתי בחו"ל. רומן ארעי התפתח לקשר עמוק ביני לבין אישה מוסלמית. מאוחר יותר ניצבתי בפני מבחן דומה כאן, בישראל. במקרה הראשון יכולתי להאשים את המרחק ואת הקושי שבעזיבת הבית כתירוץ שגבר לכאורה על המחשבות באשר לפער האתני הבלתי ניתן לגישור. אני זוכר שאני והיא, יסמין הפריזאית, נחרדנו מעצם המחשבה שתצטרך לעבור את הבידוק הביטחוני הקשה בכניסה לישראל. בסוף, אגב, הגברת נישאה למיליארדר מוכר ומפורסם וחייה מהבחינה הכלכלית הפכו טובים עשרות מונים ביחס לזוגיות אפשרית איתי. 
 

בפעם השנייה לא יכולתי לחמוק מהעובדה שהפחד מהפער הדתי/גזעי/אתני וכל מה שהוא נושא עמו מנע ממני לפתח את הקשר. זה קרה אחרי כמה מפגשים במסגרות מקצועיות בישראל עם אישה מוסלמית, שבסופן נקלענו למצב שיכול היה לצמוח לרגע אינטימי. שניות לפני שזה קרה נעצרתי. אחרי שהחלטתי להימנע, קול פנימי נזף בי: "איך אדם כמוך, מתקדם ופתוח, נמנע מלהעמיק קשר עם אישה שאתה מחבב ונמשך אליה, רק בגלל העובדה שהיא ערבייה?". מי יודע, אולי בגלל השדים הללו החמצתי רגעים קסומים. מצד שני, מערכת יחסים כזו במדינתנו היא דבר כל כך קשה, שכנראה רק מי שמאוהב עד כלות מסוגל לעמוד בה.