1. כיהודי וכישראלי אהבתי מאוד את דבריו של סגן הנשיא מייק פנס בכנסת והזדהיתי איתם. התרגשתי מהם והערכתי מאוד את המחויבות העמוקה לביטחון ישראל, את ההבטחה לבחון את ביטול ההסכם עם איראן, וגם את לוח הזמנים להעברת השגרירות לירושלים. אבל כתושב האזור המטורף שבו אנו חיים חשתי קצת מודאג.

אני חושש שהנשיא דונלד טראמפ, סגנו ושגרירו - מורחים אותנו בדבש, עושים לנו נעים בגב, מרחיקים מאיתנו אפשרות לפרטנר פלסטיני למו"מ ומובילים אותנו בשביל זהב לגיהינום אזורי ולטרגדיה עתידית. כדי להבין את החשש שנמהל אצלי בשמחה ובהתרגשות מהדברים החמים של מייק פנס, אני מבקש להזכיר לקוראי שארה"ב מעולם לא הצליחה להביא להסכם שלום בין ישראל לשכנותיה: את השלום עם מצרים יזם הנשיא אנואר סאדאת שנתקל בהתלהבות של מנחם בגין, את השלום עם ירדן השיגו יצחק רבין והמלך חוסיין, ואת הסכם אוסלו השיגו שמעון פרס ויאסר ערפאת. האמריקאים תמיד הופתעו ונתנו לנו את הדשא של הבית הלבן ובייגלה למסיבה. לכן אני אופטימי עם ניסיון.

שנית, ישנו חשש שבגלל שגיאות רבות של הפלסטינים, שהיו צריכים לחבק את הודעת טראמפ על מערב ירושלים כבירת ישראל (את מזרחה הוא הותיר למו"מ) ובגלל מעט שגיאות שלנו, מדינות האזור כמו מצרים, סעודיה, ירדן, האמירויות ועוד, שרוצות מאוד לשתף פעולה עם ישראל בתחומי המודיעין, הטכנולוגיה והמאבק בטרור וגם בתחום הכלכלה ועוד - ואשר המתינו שנים רבות לפתרון הסכסוך - לא ימתינו עוד וישאירו את הפלסטינים פעם נוספת מחוץ למסיבה. ובמזרח התיכון כידוע, אם אינך יושב סביב השולחן, אתה נמצא על הצלחת, או במקרה של הפלסטינים "על המנגל". וכשהם ימצאו את עצמם מעל הגחלים הלוחשות, ללא עתיד, ללא תקווה וללא חלום - נמצא את עצמנו שם ביחד איתם - כי הבעיה הפלסטינית היא גם הבעיה שלנו והיא נותרת ממזרח לנו ולא מאחורינו.



ישנם בין קוראי כאלה שיאמרו - זהו מצב רצוי ומצוין. ואני חושב שהקיפאון והיעדר היוזמה ותוכנית ריאלית בכיוון שתי מדינות הינם בגדר אסון צפוי למדינת ישראל ולחברה הישראלית. וכדי לייצר לעצמי תעודת ביטוח קטנה, עלי להזכיר עוד אפשרות: ייתכן שהנשיא טראמפ וסגנו סבורים שתפילות בכותל יביאו שלום? שניהם היו שם. גם השליח גרינבלט והשגריר פרידמן באים לשם להתפלל כל שבוע. לך תדע...

2. רעננתי השבוע את זיכרוני בתחומי פעולתו ואחריותו של שר הביטחון אביגדור ליברמן. הנה לכם רשימה חלקית: תיאום הפעולות בשטחים, צה"ל, המלמ"ב, הקריה למחקר גרעיני, מפא"ת, מינהל הרכש, תקציב של 60 מיליארד שקל, סיוע אמריקאי של 3 מיליארד דולר, מבצעים וגיחות מדי יום לאורך הגבולות והרבה מעבר להם, לוויין צבאי בחלל, טיל ה"חץ", "כיפת ברזל", התעשייה האווירית, תעשייה צבאית, רפאל, משלחת בארה"ב, אחריות למשפחות השכולות, נכי צה"ל, אלמנות ויתומים, האגף החברתי, ישיבות הסדר, מכינות קד"ץ, גדנ"ע ונח"ל, גיוס חרדים, טיפול בחיילים משוחררים, העברת יחידות המודיעין והתקשוב לנגב, חיזוק ההרתעה, מילוי הימ"חים, הרשות לחירום לאומית (רח"ל), מימוש התוכנית הרב־שנתית של צה"ל ("גדעון") - ועוד נושאים רבים ומגוונים שלא ניתן לפרטם.

אז מה לעזאזל לו ולגלי צה"ל, שבניגוד לכל הרשימה שלעיל הכי פחות כפופה אליו? הוא עוסק בה שוב ושוב, הוא מכיר את עמדת היועץ המשפטי ואת מעמדה של התחנה, ובכל זאת הוא עוסק בה ובתכניה.

ליברמן. מה לו ולגלי צה"ל? צילום: רומן ינושבסקי

גם אם לליברמן אין סמכויות עריכה בגלי צה"ל, הוא הוכיח השבוע שיש לו יכולת לערוך את כל העיתונים, התוכניות והיומנים למשך יממה שלמה, ולהפוך משפט שנוי במחלוקת של משורר ותיק לאייטם חדשותי לוהט. מעניין איך מסבירים את העניין ראשי מחלקות ישראל והמזרח התיכון בפנטגון למזכיר ההגנה, וכך ביתר משרדי ההגנה בעולם. המסקנה שלי מהאירוע הזה היא שצריך להוריד את אחוז החסימה לכנסת, לפני שנתחרפן כולנו. ממילא הטוויטר והפייסבוק משבשות כאן מיום ליום יותר ויותר סדרי מנהיגות והנהגה ומטריפים חלק מראשי הסיעות, שמלחכים בסקרים את אחוז החסימה מלמטה. תנו לנו קצת שקט.
וגם לגלי צה"ל.

3. פעם, על כוס יין חרמון בשעת לילה מאוחרת, במלון "דן" בתל אביב, עוד בטרם היה לנשיא, רטן בפני שמעון פרס על אהוד ברק והתנהלותו. תהיתי באוזניו: "מר פרס, הלא אתה הוא שהכנסת אותו לפוליטיקה ולממשלה ביחד עם יוסי ביילין. מדוע עשית זאת?". פרס שתק ואחרי 20 דקות ענה לי: "נשביתי בהספדים שלו. הוא מספיד נהדר. שמעתי אותו מספיד את מוטה גור ואת אהרון יריב והתאהבתי בו".

מאז נמסו המון שלגים בחרמון, והשבוע שוב קראתי בטוויטר דברי הספד חמים ונוגעים ללב של ברק על פקודו לשעבר, האלוף דורון רובין ז"ל. זיכרוני לקח אותי אל ראשית תקופת כהונתו של ברק כרמטכ"ל ואני כתב צבאי ב"על המשמר". ברק קרא אז לכתבים הצבאיים ואמר להם כי הוא מתכוון "להצעיר" את צה"ל וכי בקרוב נראה כיצד. שאלנו והוא לא פירט. כעבור שבוע הוא הודיע במפתיע לאלוף רובין שעליו להשתחרר מצה"ל ולפרוש.

רובין היה צעיר האלופים, תמיר ויפה תואר, מהסוג שחלק מהרמטכ"לים לא אוהבים. הוא היה גם נון קונפורמיסט, דעתן שצבר בשירותו המון הצלחות מבצעיות וגם כמה כישלונות מהדהדים. ברק לא אפשר לו לערוך מסיבת פרידה ואפילו נלחם בכתב הערוץ הראשון, משה שלונסקי, שנסע לחולות פלמחים לצלם את רובין צונח בפעם האחרונה. אלימלך רם, שהיה אז מנהל החדשות בערוץ הראשון, זומן לרמטכ"ל לנזיפה על כך ששלונסקי צילם את רובין בשטח
אזרחי לחלוטין בניגוד לדעת הרמטכ"ל...

שאלנו את ברק: "איך אתה מצעיר את צה"ל בדיוק?". הוא חייך ואמר "תמתינו". אחרי שבוע הוא החזיר מאזרחות לשירות את האלוף עמנואל סקאל ומינה אותו למפקד מפקדת חילות השדה. סקאל, קצין ראוי ואב שכול, היה המבוגר מבין חברי המטכ"ל, ושוב שאלנו את ברק: "ככה אתה מצעיר את המטכ"ל?". זכינו לחיוך המפורסם והאהוב שלו ולאמירה האלמותית "בסוף תבינו".

מאז שנאלץ להצדיע לדגל ולפרוש, לא רווה דורון רובין נחת אמיתי. דורות של לוחמים גדלו על המורשת המבצעית שלו ועל גבורתו, ואם הספדו של ברק השבוע היה אותנטי וכן, יהא זה תיקון קטן והיסטורי של ברק כלפיו.

4. באווירת ה"עליהום" ובעידן הפוליטיקה הזולה, הטוויטר והפייסבוק - בלי משים הופכת ישראל את הנערה תמימי לגיבורת־על פלסטינית. ראש הממשלה כועס, שר הביטחון מוחה, השרים וחברי הכנסת מתרעמים, ונערה אחת, חכמה וחצופה, משוועת לצילום שלה נאבקת באישון לילה עם חיילי צה"ל ונלקחת למעצר.

ובכל הסאגה המתמשכת הזאת, בכל המעצרים והארכות המעצר, אני נזכר לחיוב בשני הגיבורים שלי באירוע הזה: קצין זוטר וחייל אחד שהפגינו איפוק, שום שכל ותחכום. אולי קיבלו סטירה, אבל סירבו לספק לה את מבוקשה ולהפוך עוד אירוע שולי ומטומטם של ילדה חצופה ושוחרת תקשורת לסיפור עולמי. וכאן באו הממשלה והשרים וחברי הכנסת והטוויטר והגולשים ועשו את כל היתר. אנחנו טובים בזה וחבל.

5. נסעתי השבוע עם תמר שלי, בתי "המרכזית" ואמיר בחיר לבה, לסגור אולם לחתונה.



היא כבר השנייה שעומדת להינשא אחרי בכורי אורי. גם אצלו התרגשתי. הוא בכל זאת בני בכורי והראשון שהכנסתי לחופה, אבל כנראה שלחתן בת ולמסור אותה איכשהו לאמיר - זה קצת יותר מורכב וקצת יותר מרגש... אני טועה, או שגם אתם חשתם כמוני? שבת שלום.

avi@bnayahu.com