נראה כי בשש השנים האחרונות זנחה ישראל את האסטרטגיה ההתקפית שלה מול איראן והתמקדה בעיקר ברטוריקה. ראש הממשלה לא פספס אף הזדמנות להצביע על איראן כעל האויב המשמעותי ביותר שלנו. אבל אם תבדקו מה נעשה בפועל כדי לבלום את האויב הזה, תגלו שמעט מאוד. מרוב נאומים חוצבי להבות החמיצה ישראל את ההזדמנות להשפיע על הסכם הגרעין ולא עשתה כמעט דבר אל מול ההתפשטות האיראנית באזור.
הפער בין הרטוריקה החריפה לבין היעדרה של עשייה הפך בולט בשנים האחרונות. לא מעט חברים בקבינט שוקלים להיכנס לוואקום ולנסח בעצמם אסטרטגיה מול איראן. גם גופי הביצוע ערים לפער הזה ושם החליטו לא להמתין לדירקטיבה מדינית ולכתוב יחד תוכנית פעולה משותפת לצה"ל ולמוסד, בדרך שתביא לידי ביטוי את היתרונות היחסיים של כל אחד מהגופים. על פי הסיכום, המוסד ימשיך להוביל את המאבק בגרעין האיראני וצה"ל יתמקד בבלימת ההתקרבות שלהם אלינו ובסיכול העברת יכולות מתקדמות ללבנון ולעזה.
יש גם הבדלים בדרך שבה נתפסת איראן בתוך הגופים הביטחוניים: בעוד המוסד רואה בה את המשימה הראשונה במעלה שלו; עבור צה"ל, שעדיין לא רואה איראנים כשהוא מרים את המשקפת, טהרן היא האיום השלישי בחומרתו, אחרי חיזבאללה וחמאס. אבל בשני הארגונים מבינים שנוצרה כרגע שעת כושר עבור ישראל.
איראן נמצאת במצוקה. הכלכלה שלה לא נמצאת במקום שקיוותה להיות בו שלוש שנים לאחר הסכם הגרעין. היא שקועה במלחמות בסוריה ובתימן, ומעורבת צבאית בעיראק ובלבנון, מה שמגביר את אי־הנחת בקרב האוכלוסייה האיראנית. בעולם הערבי מתקבע הדימוי שלה כמעצמה כוחנית שלא מהססת לשלוח זרועות ולהתערב בנעשה במדינות אחרות. זה רקע מושלם לחידוש הפעולה הכוחנית מולה, אבל לא רק: ישראל צריכה לפתוח גם בדיאלוג חשאי מול גורמים במשטר האיראני. אנחנו עשויים לגלות שיש שם לא מעט גורמים שהאינטרסים שלהם ושלנו נפגשים.
חידוש הפעילות המבצעית צריך לתמוך במאמץ מדיני להביא לשינוי בהסכם הגרעין. החיבור ההדוק בין טראמפ לנתניהו הוא מכפיל כוח עבור ישראל: נתניהו נתפס ברוב חלקי העולם כשותפו הקרוב ביותר של הנשיא האמריקאי וככזה מקשיבים לו יותר. יש היום סיכוי לא רע שטראמפ ינסה לשלול מאיראן את הרישיון שקיבלה מברק אובמה וג'ון קרי לבנות פצצה גרעינית בתום ההסכם. אפילו ולדימיר פוטין מבין היום שהשותפות עם איראן גובה ממנו מחיר, ונתניהו ינסה לחזק את התחושה הזאת בביקור במוסקבה בשבוע הבא.
מעולם לא היה לישראל חבר כמו טראמפ בבית הלבן וכן, זה היה מרענן לשמוע את המקלחות הצוננות שהוא והשגרירה ניקי היילי המטירו אתמול על אבו מאזן. אבל צריך לזכור שהנשיא הזה עומד כבר שנה בחוסר מעש מול קוריאה הצפונית שמאיימת על ארה"ב, שהוא לא נוקף אצבע כדי לסייע לבני בריתו הכורדים שטורקיה מפליאה בהם מכות זה שבוע במובלעת עפרין, ובכלל מפגין חוסר עניין בהשקעה במזרח התיכון מעבר לישראל.
נתניהו, שעודד גם אתמול את טראמפ לסגת מהסכם הגרעין, חייב להביא בחשבון גם את התרחיש החמור: שמהלך כזה עשוי לדרבן את איראן לרוץ במהירות לעבר פצצה. במהלך כזה עשוי טראמפ להפגין חוסר יכולת או רצון לפעול כנגד הרפובליקה האסלאמית, וישראל עלולה למצוא עצמה לבד מול טהרן. למקרה כזה ישראל חייבת להכין אופציה צבאית שתהיה יעילה ולא חלולה, אופציה שתדע לעכב את איראן בשנים ארוכות, בין שבדרך פעולה קינטית ובין שבפעילות חשאית. למימוש של אופציה כזאת יהיו מחירים כבדים בצד הישראלי ולכן עדיף לבלום את האיראנים בדרך אחרת.
בין ביטול אמריקאי של הסכם הגרעין המחפיר שחתם אובמה עם איראן לבין תיקון שלו - ישראל צריכה להעדיף תיקון, כזה שימנע מאיראן לחתור לפצצה בתום תקופת ההסכם. אם יוכיח טראמפ מול קוריאה הצפונית שהוא עומד בדיבורו - ייווצר מצב חדש; אבל כל עוד הוא מדשדש מול קים ג'ונג און, מוטב לא לדחוף אותו לביטול חד־צדדי של ההסכם, אלא לפעול מול השותפים האחרים לביצוע התיקונים הנדרשים.
נתניהו הבטיח בדאבוס שישראל תמנע מאיראן להשיג יכולת גרעינית. אני מאמין שכל ראש ממשלה ישראלי שיבין שהוא הדבר היחיד שמפריד בין האייתוללות לבין הפצצה - יקבל את ההחלטה הקשה לפעול נגדם. לא כדאי להגיע למקום הזה. מצד אחד, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להסתפק בהצהרות מדיניות - אל מול איראן ייתכן שהיא חייבת לחזור להיות אקטיבית. מנגד, לא נכון לנו להיות ראש החץ העולמי נגד איראן, כי כשהחץ ישוחרר ויפגע, לא רק למטרה זה יכאב.
אין לצה"ל הרבה קצינים שלהם הניסיון העשיר והכישורים של נומה, וכעת מנסה ליברמן למזער את הנזק ולשכנע אותו להישאר כמפקד זרוע היבשה עם סמכויות מורחבות.
התרעות פיקוד העורף