בתחרות פסקי הדין העלובים והמעליבים ביותר שיצאו תחת ידיהם של שופטי בג"ץ, זה יהיה כנראה אחד הטוענים לכתר. לפני כשנה עתרה עמותת שוחרי הר הבית והמקדש לבג"ץ בניסיון לשנות את המצב שבו יהודים דתיים מופלים לרעה בהר הבית. עו"ד איריס אדרי, בשם העמותה, פרטה את האפליה לפרוטות. התור הנפרד לדתיים, הבידוק הנפרד, הדרישה מדתיים - ורק מהם - להציג תעודת זהות, הדרישה מדתיים - ורק מהם - לעלות בקבוצות, ולקבל הדרכה לגבי כללי האסור והמותר, שחילוניים פטורים ממנה.

ומה למעלה, על ההר? שם, בעוד גויים וחילוניים יכולים לטייל לבדם כאוות נפשם, הדתיים יכולים להסתובב רק בליווי של ווקף ומשטרה, תוך הגבלה על מספר הקבוצות שנמצאות על ההר בו־זמנית, תוך דרישה ללכת אך ורק במסלול מוגדר ומוגבל שמותווה על ידי המשטרה ותוך הגבלת זמן השהייה. אם לא די בכך, רק להם אסור לשתות מהברזיות, רק להם אסור להכניס אוכל ורק להם אסור להכניס כמעט כל חומר כתוב. 
 

לעתירה צורפה, בין השאר, לינדה אולמרט, שכיהנה במשך שנים כחברת הנהלת "יד ושם" ועולה מפעם לפעם אל ההר. אולמרט העידה כיצד כשהיא מבקרת במקום בלבוש עם מאפיינים "דתיים", חצאית ארוכה וכיסוי ראש, היא מובלת אחר כבוד לתור הנפרד, עוברת בידוק קפדני, מצוותת לקבוצות המוגבלות. וכשהיא לובשת בגדים "רגילים", היא נכנסת להר עם כל יתר המבקרים, בתור הרגיל, ומסתובבת ללא הפרעה ובאופן חופשי.
 

עו"ד אדרי צירפה לעתירה אוסף של דוגמאות, ובהן כתבה ששידר יאיר שרקי בחברת החדשות, אחרי ששלח אל ההר את אותו תחקירן באותו יום, פעם כחילוני ופעם כדתי. בסיבוב הראשון, כשהוא לבוש במכנסי ג'ינס ומעיל שחור, ללא כיפה על ראשו, הוא נכנס במהירות ללא בידוק מיוחד, והתהלך על ההר כאוות נפשו. כמה שעות אחר כך, כשהגיע חבוש כיפה גדולה ולבוש חולצה לבנה וציצית, הוא נדרש לבידוק ולחיפוש קפדני, לתדרוך משטרתי מפורט ולסיור מוגבל בקבוצה, בליווי צמוד של המשטרה ואנשי הווקף.

בהמשך צילם שרקי את עצמו כשהוא עולה להר, חבוש כיפה ובעל פאות, והראה כיצד הוא נדרש לעמוד בתור הנפרד, המיוחד לבעלי חזות דתית, בעוד יתר המבקרים חולפים על פניו ונכנסים במהירות, וכיצד בעודו עובר בידוק גופני מסביר לו השוטר: "רק חרדים עוברים בידוק כזה". כאן צריך לדייק ולהעיר כי במהלך השנה האחרונה, בסמוך להגשת העתירה, נטשה המשטרה מאפיין אחד של האפליה הזו, אותו חיפוש גופני משפיל שהיה נהוג קודם לכן אצל עולים דתיים להר.

יהודים בהר הבית. צילום: סלימאן חאדר, פלאש 90 



המדינה, בתגובה לעתירה, השתדלה למרוח את בית המשפט ככל יכולתה. מדובר בסיפורים מלפני שנה ושנתיים, טענה, המצב משתפר כל הזמן, ובכלל המטרה היא קודם כל להגן על המבקרים. עו"ד אדרי קראה את התגובה ומיהרה להשיב. המדינה מתעלמת מכל הטענות שלנו ולא עונה לכלום, טענה. כדי להוכיח את דבריה, הביאה את סיפורה של מכינה קדם צבאית שעלתה להר ופוצלה על ידי המשטרה לשניים. הדתיים קיבלו את הטיפול שהוזכר לעיל.
החילוניים, שבאו יחד איתם, נכנסו להר בלי שום הגבלה. המדינה מתעלמת מכל הטענות שלנו, הסבירה לבית המשפט. היא לא מסבירה למה רק דתיים נדרשים להציג תעודת זהות ולהירשם במסוף המשטרתי, למה רק להם יש טקס הקראה של כללי האסור והמותר ולמה רק להם יש תור נפרד. 
 

הרכב השופטים שבו יצחק עמית, ענת ברון וג'ורג' קרא, דן בתיק לפני שבוע. "האם יש תור נפרד?", שאלה השופטת ברון את נציג המדינה, עו"ד רן רוזנברג. "אין תור נפרד", השיב לה, ופצח בסדרת תשובות מתחמקות. "האם אין תדרוך מיוחד לדתיים?", הקשתה ברון. "לא ירדתי לרזולוציה הזו", ענה. הפרקליט הציע לשופטים שמפקד מחוז ירושלים ניצב יורם הלוי, שנמצא באולם, ישיב בעצמו לשאלות. 
 

כאן התחיל פרק מרתק של לוליינות מילולית מפוארת מצדו של מפקד המחוז. "אין תור נפרד", אמר הלוי. "יש תנאי שטח שמחייבים לשים את כולם במסלול אחד. לקראת הסוף לפני הבידוק... אנו נאלצים לפצל". עמית לא הבין. "אני שואל, בפיצול הזה, אנשים עם חזות דתית ילכו לכיוון אחד, והאחרים לכיוון אחר?". "אנו לא עובדים על חזות או פרופיילינג", ענה ניצב הלוי. עמית ניסה שוב. "בקשה לת"ז + תדרוך פרטני, נעשה לאחרים יותר מאשר לקבוצה מסוימת?". "כן", השיב הלוי, "הם מעדיפים להגיע לקבוצה". 
 

עכשיו ניסתה השופטת ברון לחלץ משהו שניתן יהיה להבין ממנו דבר מה. "מי שלא מגיעים מראש בקבוצות: ישנם כאלה שמורשים ללכת באופן בודד, וישנם כאלה שמצווים להצטרף, נכון?". "יש כאלה", השיב מפקד המחוז ובחר להטיל את האחריות על המבקרים עצמם. "יש כאלה שמורידים כיפה כדי שירגישו חופשי יותר".
 

עמית: "כפי שחברתי שאלה, אם אני מגיע למקום, אני חייב להצטרף לקבוצה או יכול להיות בודד?". הלוי: "אמרתי כי ישנם כאלה שמפרים את ההוראות, ישנם כאלה הרוצים ומעוניינים להגיע בקבוצות, למרות שההוראות ברורות וכתובות, בכניסה להר הבית אנו מחדדים את ההנחיות. זה התדרוך. אם מישהו רוצה להצטרף לקבוצה הוא מצטרף, ומישהו שרוצה לסייר לבד עושה זאת". 
 

השופטים לא התייאשו. "אולי שאלתי לא הייתה כל כך ברורה", אמרה ברון, "...אדם בעל חזות דתית... האם הוא חייב להצטרף לקבוצה?". הלוי המשיך להתחמק. "לעתים כן ולעתים לא". "אדם שאיננו בעל חזות דתית, האם הוא חייב להצטרף לקבוצה או לא?", המשיכה ברון. "קשה לי לקבוע מתי מתירים ומתי לא", ברח שוב הלוי, ואז קבע: "מצטער, העניין של 'חזות דתית' זה לא הפרופיילינג, זה לא קשור איך נראה האדם. תלוי הרקע שלו. תלוי מה בכוונתו לעשות". עו"ד אדרי התקשתה להתאפק. "אין לי מילים", אמרה לשופטים. "כנראה שמדברים כאן על הר אחר, שאינני מכירה... כל ההכחשות הללו הן שונות מהשטח. ישנה כאן עותרת. יום אחד היא לבשה שביס וחצאית ארוכה וביום אחר לא. אני מפנה לנספחים שצירפתי. אי אפשר להכחיש אותם. יש תור נפרד". 
 

השופטת ברון העדיפה להאמין לקצין המשטרה. "גברתי צירפה סרטונים, הם מייצגים משהו נקודתי בזמן מסוים כזה או אחר. אנו שמענו כעת כי נעשות הערכות מצב כל הזמן". אדרי התעקשה. "כל מה ששמענו לא נכון. אני זקוקה לעזרת ביהמ"ש. אם אלה הטענות, יש לברר אותן. זה לא נכון. יש כאן אנשים שעולים מדי שבוע. אפשר לומר את המילה 'שקר'. זה שקר". ברון עברה לשיעור בנימוסים והליכות. "נדמה לי כי ההתייחסות היא בוטה", העירה לעו"ד אדרי, אבל האחרונה לא נרגעה. "נמצא כאן יו"ר העמותה, ואנשים נוספים שעולים באופן קבוע. הם חווים את המציאות הזו כל יום. מה ששמענו כאן זה תיאור עובדתי לא נכון".


# # #

ביום חמישי שעבר התקיים הדיון הזה. ביום ראשון כבר פורסם פסק הדין, שזרק את העותרים מכל המדרגות. לפני שנדבר עליו, כדאי להזכיר שכשבית המשפט רוצה הוא יודע להביע עמדה ברורה בכל מה שנוגע לאפליה. במקרה אחד מפורסם עתרה האגודה לזכויות האזרח נגד נוהלי הבידוק בנתב"ג, שהפלו לרעה ערבים. שופטי בג"ץ, דורית ביניש, מרים נאור ואליעזר ריבלין, היו אז חדים. "החלת פרופיל סיכון על אזרח ישראלי, באופן שיצדיק עריכת בדיקה ביטחונית מחמירה יותר, גם בהיעדר מידע קונקרטי לגבי אותו אזרח, מעוררת קושי רב. ספק בעינינו אם שימוש בפרופיל סיכון המושתת על מאפיינים גורפים וכוללניים, ואשר נסמך על השתייכות הנוסע לקבוצת אוכלוסייה מסוימת כמאפיין בלעדי - הוא לגיטימי... זכותו שבידוק שכזה יוחל עליו באופן שוויוני בהיותו מבוסס על קריטריונים שווים ואחידים". 
 

את פסק הדין הנוכחי צריך לקרוא מילה במילה כדי להבין עד כמה מדובר במסמך מביך. "מתשובת מפקד המחוז - שלדבריו המשטרה אינה עובדת לפי חזות או תיוג - ניתן להבין כי יש כאלה המעדיפים להגיע בקבוצות", כתבו השופטים. אתם רציניים? אם יש כאלה שמעדיפים להגיע בקבוצות, שיגיעו בקבוצות. מי מדבר עליהם בכלל? מדברים על כאלה שרוצים לעלות לבד ולהסתובב בהר לבד ולשתות מהברזייה ולאכול, ולא ללכת עם שוטר ועם איש ווקף על הצוואר ולא לעמוד בתור נפרד ולא להתעכב שלוש שעות. הכל בגלל הכיפה שעל הראש שלהם. אז מה אם מפקד המחוז אומר שאין כאן תיוג? הרי ראיתם ערימה של הוכחות. לא יודעים להחליט מי צודק? תטריחו את עצמכם וצאו למקום. ואם מפקד המחוז היה אומר שלא רק שדתיים לא מופלים לרעה, הם בכלל מקבלים אפשרות להתפלל על ההר, גם אז הייתם סומכים עליו? איזה מין בית משפט זה? 
 

אה, ועוד הסבר אחד שלו הם קיבלו. שלפעמים צריך לערוך למבקרים תדרוך נפרד ומיוחד "מאחר שיש מבקרים שמפרים את הכללים". תודה רבה. רק הדתיים מפרים את הכללים? רק להם מגיע תדרוך נפרד? אבל רגע, זה עוד כלום. תראו את זה. "בדיון שנערך בפנינו", כתבו השופטים, "שמענו את מפקד מחוז ירושלים במשטרת ישראל. לשאלותינו, השיב מפקד המחוז כי אין תור נפרד לבעלי חזות דתית, אך כי התור מתפצל בסופו לשתי עמדות מגנומטרים. התקשינו לקבל תשובה ברורה לגבי חלק מן הטענות האחרות שהעלו העותרים, ובעיקר לגבי העלייה והכינוס לקבוצות...". מה? "התקשינו לקבל תשובה ברורה"? אתם שופטים בבית המשפט הגבוה לצדק, לא? אזרחים טוענים שהמשטרה מפלה אותם על בסיס דתי.

מפקד המחוז עומד מולכם ומשיב על שאלות, ואתם כותבים בפסק הדין שהתקשיתם לקבל ממנו תשובה? זה פסק דין של שופט, או שיעורי בית של תלמיד בכיתה ג' שמסביר למורה שלא מצא חומר רלוונטי? התקשיתם לקבל תשובה? אז למה לא שאלתם אותו עוד עשר פעמים? למה לא נזפתם בו כשהתחמק? באיזה בית משפט שמכבד את עצמו שופטים דוחים עתירה של אזרחים שטוענים שמפלים אותם על בסיס דתם, כי לא הצליחו לקבל תשובה ממפקד המחוז? יש עולב גדול מזה? לא שופטים ישבו בתיק הזה, אלא שלושה ראשים קטנים שלא רצו לבדוק, שלא התעניינו, ושדי ברור שיש כמה עניינים שמטרידים אותם בחיים יותר מאפליה של יהודים דתיים על הר הבית.

kalman.liebskind@maariv.co.il