“מישהו עם מבטא רוסי, עולה חדש בסופו של דבר”, כדברי גידי גוב על אביגדור ליברמן בפרשת יהונתן גפן. מה, מבטא רוסי זה לא טוב? ומה? מבטא ישראלי כן טוב? “עולה חדש בסופו של דבר”, זאת אומרת: בסך הכל עולה חדש. מה, עולה חדש זה לא טוב? טוב יותר ישראלי שנולד לעולה? כמה כואב לקבל את מה שמתגלה לפעמים בחברה הישראלית כאשר מציצים מתחת לשכבה הנקייה שלמעלה.

בעניין מבטא: ידוע שהישראלים הוותיקים מדברים עברית במבטא איום ונורא, כולו רצוף טעויות. השיבושים כה גדולים, שהישראלי צריך לא פעם לעצור את דיבורו ולאיית למה הוא התכוון. האם לאִם או לעִם? וכך בעוד אותיות שמבוטאות באופן שאי אפשר להבין אותן. זהו המבטא שאנחנו, הוותיקים בארץ, אימצנו, לדעתי בגלל חוסר יכולת של חלק מן הישראלים לבטא נכון חלק מן האותיות, אבל זה לא עושה אותו מבטא טוב יותר ממבטא אחר, או מדרג אותו כנאה יותר מהמבטא של מי שעלה מברית המועצות. הלמ”ד הרוסית איננה שגיאה, אנחנו לא יודעים איך ביטאו בעברית למ”ד, החי”ת הישראלית היא שגיאה מובהקת.
הטענה שמי שיש לו מבטא אחר מאשר לילידי הארץ איננו רשאי לבקר ישראלי בעל מבטא ישראלי היא כל כך נוראית, שטוב שהיא נחשפת לפעמים בעת איבוד עשתונות בוויכוחים. ככה אנחנו מבינים כמה אנחנו מטומטמים, והאינסטינקט הבריא שלנו ממהר לנסות לתקן.

בקשת הסליחה על העלבון הזה לעלייה מרוסיה נאמרה. אין ברירה במקרה מכוער כזה אלא לבקש סליחה. אבל איש כבר לא מסוגל להחזיר לעולים את מה שהם שמעו לחרדתם לאור השמש.



לאברהם שלונסקי יש שיר נהדר שהוא כתב אחרי שהוא, אשף העברית שאין גדול ממנו, שמע את המבטא שלו אחרי שהקליטו אותו על סרט רשמקול. ככה הוא כותב (יישרתי את שורות השיר): “אני זוכר היטב הפִּתְאוֹמוּת שהביכתני לשמע צליל קולי לראשונה מסרט הרשמקול: הזה קולי? קולי שלי? הן כל ימי שנאתי קול אשר כזה!” מי ששמע הקלטות נדירות של שלונסקי יודע שהיה לו מבטא רוסי כבד. עם זאת, הוא כתב את השירים הישראליים ביותר, שמרכיבים את הישראליות של מי שבטוח שהמבטא שהוא מדבר בו מקנה לו זכות יתר. רק להזכיר: שלונסקי נתן לנו את “עוץ לי גוץ לי” ואת “עלילות מיקי מהו”, את התרגומים, שעל כולם עולה בעברית המהפנטת “טיל אולנשפיגל”, את המילים שהן כמעט תפילה הפותחות את טקסי הזיכרון לשואה: “על דעת עיני שראו את השכול” וגם את השיר “בואי כלה”, את הזמר “לא אורחת גמלים ירדה לכרוע” ועוד ועוד, והוא, במבטא רוסי כבד, הקים את “צוותא”.

פעם כתבתי מערכון מונולוגי שתיקי דיין ביצעה על שחקן ממשפחה ירושלים ספרדית ותיקה, המדבר עברית במבטא הנכון. הוא רצה להתקבל לתיאטרון הבימה. מדובר בתקופת הבימה שאני זוכר מנעורי. לא קיבלו אותו משום שלא היה לו מבטא רוסי כמו שצריך להיות לשחקן רציני. ובכן, הוא למד דיקציה מקובלת, והנה הוא מגיש לנו במבטא רוסי קטע מן התפקיד הראשי שהוא קיבל במחזה של טנסי וויליאמס בהבימה ואומר: “הבט בי, כושי זקן ממיסיסיפי אני”. זה ממשיך, וכמובן תיקי דיין עשתה את זה במבטא רוסי עמוק ומושלם. זה לא קטע לדפוס, אלא רק לבמה או לרדיו, כי כולו בנוי על הבדלי מבטא. גם לקישון, כמו לחנה סנש, היה מבטא לא ישראלי אלא הונגרי. גם קישון, ובוודאי חנה סנש, כל אחד בתחומו, הם גיבורי הישראליות החדשה ויוצריה.

עכשיו לגבי המילים: “עולה חדש בסופו של דבר”. שכחתם כנראה שישראל היא מדינה מיוחדת במינה. היא לא של הישראלים היושבים בה. לא רק. ארץ ישראל היא מדינת העם היהודי. הישראלים שנולדו כאן, כולל משפחות שחיו כאן בעשרת הדורות האחרונים, רק היו כאן קודם ויופי להם, הם זכו במגרשים הטובים יותר, ובמחירי הדירות הזולים מאוד. הם גם בנו, לחמו ונהרגו למען שהמדינה תשרוד. אבל זה לא משנה את העובדה שכל יהודי השב אל ארץ ישראל מן הגולה הוא בעל בית מלא מהרגע הראשון. זו מולדתו, היא שלו, ומותר לו לבקר ולשפר מן הרגע הראשון, ולתקוף את מי שלדעתו מפריע למדינה שלו, ישראל. וודאי לא ייתכן שגם אחרי 40 שנה בארץ יזכירו למי שעלה מרוסיה, מארצות הברית, מצרפת או מארגנטינה שהוא “עולה חדש בסופו של דבר”.