אני לא אוהב טקסים. איני משוכנע, אבל אולי אני אפילו אלרגי לטקסים. ניסיתי דמיון מודרך, כדי להבין את הסלידה מאירועים כאלה, והגעתי עד לאבי יוסק'ה ז"ל, שלא התיר לי כילד וכנער לצאת לרחובות עד סיום טקס הדלקת המשואות בהר הרצל. הוא מאוד אהב את המצעד שמסיים את הטקס, עם החלפת הדגלים בין חילות צה"ל. כשאמרתי לו שזה קטע מאוד פאשיסטי הת"ס־תס"ח הזה, הוא אפילו לא הביט בי. רק אמר: "רוני, אתה כל כך אידיוט. אתה ילד שלי, וזה ה'פרך' שלי, אבל אתה פשוט אידיוט". תמיד הסכמתי, ובמקביל שאלתי אם אני יכול כבר לצאת לרחובות שקוראים לי כבר שעות.



"לא. אתה לא יוצא עד שהטקס יסתיים".


למה, אבא?


"כי ככה אני רוצה".


כן, אבא היה דמוקרט גדול, שחי לפי אג'נדה ברורה: בעל המאה הוא בעל הדעה. דווקא אמא תבדל"א הייתה דמוקרטית תמיד. "יוסק'ה, תן לו ללכת כבר, הילד על קוצים, עזוב אותו", הייתה נוהגת לומר, ואז הוא היה רק מביט, והיה לו המבט שהיה מפסיק כל ויכוח.



באותן שנים כתבו וביצעו יהונתן גפן ודני ליטני אלבומי מופת בתרבות הישראלית. "זה הכל בינתיים" ו"מכתבים למערכת". הם חשפו אותי לליאון ראסל, לבוב דילן וללני ברוס - כולם צדיקים. אבא לא אהב שאני מקשיב להם.



"הם זבל, מעשנים סמים", קבע.


אבל אני אוהב אותם, מה לעשות?


"בבית שלי אני קובע מה שומעים", הוא פסק, "ואתה גם שומע ברעש. אני אשבור לך את הפטיפון. אל תרגיז אותי".


טוב, בסדררררר, תן לי אוויר ושחרר אותי.


"מה אני אעשה איתך שאתה גדל בולשביק, מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול? מפא"יניק? לא אצלי, אני אומר לך - לא אצלי".



כן, אצל יוסק'ה, מפא"יניק הייתה הקללה החמורה ביותר. הוויכוחים הגדולים ביותר במשפחה, היו עם הדוד שלי דוד, על השנאה למפא"י. לאבא היה מפעל לחיתוך פחים בגיליוטינות, הראשון בארץ, שהוא קרא לו "הבית מלאכה". לדוד הייתה מסגרייה לריתוך כפות של טרקטורים. שניהם עבדו בידיים, היו חזקים כמו סוסי מרוץ, ובזו לפקידות ולבירוקרטיה של המפא"יניק'ס. אבל דוד דווקא עודד אותי להיות פקיד, "כי הכי טוב אצלם. אני אומר לך, רק צריך לשתות תה, ולא להפריע להם לגנוב את המדינה. אל תקשיב לאבא, אתה רוצה להסריח כמונו משמן מכונות, לנשום את הרתכת כל היום? תהיה פקיד ויהיה לך טוב. יש לי קשרים, אני אעזור לך".



בקיצור, בבית ספגתי את השנאה היוקדת לממסד ("בן־גוריון לא עבד בחייו. תראה את הכפות ידיים שלו; חניוקים זה לא בשביל עבודה. הם בטלנים, מה זה לשבת כל היום בכולל? מה עם עבודה? הם יהרסו את המדינה; עם ערבים אני יודע להסתדר, גדלתי איתם, אני דובר את השפה שלהם, מכיר את המנהגים שלהם, מכבד אותם והם מכבדים אותי. החניוקים זה אסון, תזכור מה שאני אומר לך"), ושמחתי שהם עפו מהשלטון ב־1977, כי גם כנער, רציתי ששלטון יתחלף כל שנה, לפני שילמדו איך גונבים ועושקים את הציבור. אבל התברר כמובן שהליכוד מטונף לפחות כמו מפא"י. הרי הם שולטים כאן 40 שנה, בדיוק באותה שיטה.



# # #



חרמות על אומנים זו שיטת הפנקס האדום, הכוח להשחית. אני בז להשוואה של יהונתן גפן בין הפרובוקציות של הנערה תמימי לבין חנה סנש, חביבה רייך ונשים לוחמות אחרות, שהקריבו את חייהן. אבל בישראל מודל 2018 אנחנו חייבים ליישם דמוקרטיה, ולו למראית עין, כדי שגפן ואומנים נוספים יביעו את דעתם.



לא חייבים לקבל ו/או להסכים, זה לא הכבש ה־16 - אלבום מופת לילדים שדורות גדלים עליו - זה הכבש ה־17 שלא חייבים להעריץ אותו. אז הוא אמר, אז מה אם הוא אמר? גם אורן חזן וסמוצ'קנע המאוסים, שני דיירים באגם הדרעק אומרים דברים, מה קרה? בסך הכל זה גאג, זו בדיחה עצובה, מסתלבטים על זה וזה חולף.



גללי צה"ל, זה כבר סיפור אחר. בשנים שבהן מפקד הצבא, רא"ל גדי איזנקוט, נאבק על כל לירה סורית דפוקה, אין מקום ליחידה צבאית כזו. חובה להפריט אותה ולהפסיק לממן אותה. שר הביטחון צריך להתעסק עם עזה, עם טרור באיו"ש ועם האיום של חיזבאללה, ולא לקושש קולות מצביעים דבילים באמצעות הנחיה לא להשמיע את שיריו של זה או אחר. זה לא המנדט שלו, ללא שום קשר להנחיות היועמ"ש. זה קטע זניח, זוטי דברים, ובעיקר גניבת דעת.



הכבש ה-17 שלא חייבים להעריץ. גפן. צילום: אבי קקון



במציאות כיום שידור ציבורי הוא מותרות של קולקציית האפסים בממשלה וכמובן אגם הדרעק, שהוא אם-כל-חטאת, שהציבור לא צריך לממן. התאגיד לא מעניין את הציבור שנאלץ לממן את הגחמות של אדון קובלנץ, הרייטינג מגרד את האפס, אין תשואה על ההשקעה. כך גם בגללי צה"ל - מעניינת ככל שתהיה - היא תעניין גם אם יזם פרטי יממן את הפארטייה הזו, כפי שממומן הרדיו האזורי.



# # #



מה שבאמת החריב לי את השבוע, וגרם לי לחוש כיהודי שתמיד מתרפס, היה האירוע במעון הרשמי של ראש הממשלה ורעייתו. כמו כל ציבור הפלבאים, שתיתי קערת מרק עוף עם חצי קילו של שקדי מרק, וצפיתי באירוע המבזה שבו הגיע סגן הנשיא, מייק פנס, לארוחת ערב בבלפור. חרדתי מסצינה שבה יעשו לו סיור בבית המעופש, יראו לו את הבית המתפורר, ויבקשו ממנו כמה לירות לשיפוץ. עוד חרדתי מאפשרות שלפיה הגברת שתתה קצת מהוורוד הזה, ותדבר שטויות עם קארן, רעייתו של הסגן, ובעלה יציע לאורח סיגר משובח, ויודיע לו שאת זה קיבל מתנה מארנון המיליארדר ששניהם מכירים.



אבל דובר משרד החוץ עופר נחשון קטע לי את המחשבות, כאשר הציג את שרה נתניהו כגברת הראשונה שלנו. הזעקתי את כיפוש מהמטבח, נזפתי בה שבבלפור אוכלים ברווז עם קונפי, ואני רק מרק, ולמה ככה? "חיים שלי, לא ידעתי שאתה אוהב ברווזים. אני אשאל את אחותי ואת אמא שלך איך מכינים", התנצלה הגברת של הבית שלי.



לא, לא אוהב ברווזים, רק לראות אותם שוחים בפארקים בחו"ל. מה את אומרת על שרה שלנו? את יודעת שאין לנו גברת ראשונה בפרוטוקול של האירוח? אנחנו לא אמריקע. חוצמזה, את הגברת והאדון הראשונים של הבית הזה, אז תביאי לי עוגת שוקולד ותה עם נענע. הגברת נתניהו גורמת לי לכאבי בטן, בטח השוקולד ירפא.



"זה מה שמרגיז אותך? אז אמרו שהיא הגברת הראשונה, אמרו. לא לכל אמירה חייבים להתייחס, תתקדם, בוא נראה את הסדרה 'מודוס'".


רגע, רגע, את לא מבינה מה אני אומר לך? מה זה גברת ראשונה? זה בניגוד לפרוטוקול, את מבינה מה אני אומר לך? אם כבר ראשונה, אז זו הגברת נחמה ריבלין, אשתו של הנשיא. אבל גם היא מוגדרת רק כרעיית הנשיא. אין לנו פירסט ליידי. מה זה פה, מרכז הליכוד? אולי גם פנס יתחיל לצרוח: היידה, שרה?



"אני אשמה", שחה כיפוש, "הייתי צריכה למחוק את ההקלטה של החדשות. לא ראיתי בנאדם כמוך שצופה בחדשות ומקלל את המסך. אתה אומר לי פרוטוקול? מה אני מבינה בזה? לפי הפרוטוקול שלי אתה לא נורמלי. בוא נראה סדרה, ואחרי זה תוריד את סנדי, אני הורדתי אותה אתמול".



כיפוש, תביטי בי רגע. תביטי בי: אני מבין שאת רואה ליצן, אבל הסברתי לך כבר מיליון פעם, דברי ישר, משפטים קצרים. מה זה הורדתי אותה אתמול? את מורידה בלילות, זה הסידור מאז שבאה אלינו וכך זה יישאר. עלי את רוצה להעביר סיבוב? עלי? "אז אני רוצה לשנות, יום אתה ויום אני. קר עכשיו, והיא מתחילה לשחק עם טיפות הגשם, אין לי סבלנות".



בקשתך הובאה לדיון אבל נדחתה ברוב קולות. אני הורדתי אחר הצהריים, את בלילה. "אבל אני הייתי איתה בגינה עם גיא עד שהחשיך, מה אתה סופר לי?" תקשיבי, יש לגיא חיית מחמד. לחיה יש צרכים, כשהבאת אותה הצהרת שהלילות הם עלייך, וזה מה שיקרה כאן.



"בסדר, אני לא מורידה אותה, כי אני עייפה. היא תחזיק מעמד עד הבוקר, ואז אוריד אותה. אני מתחילה את הפרק", היא סיימה את הוויכוח. צפינו בפרק, בתוך רבע שעה כבר לא שמעתי את שקית הגרעינים מרשרשת. הבטתי לכיוונה והפנמתי שהיא נרדמה. עצרתי את הסדרה, העברתי לערוץ הספורט בעוצמת קול של 15, פתחתי את כל החלונות בחדר כדי שהקרירות הנעימה בטמפרטורה של תשע מעלות תעיר את האישה וחיכיתי להתפתחויות. אבל לא נרשם שינוי במגמה האגואיסטית. היא המשיכה לישון ורק התעטפה בשמיכה. רתמתי את סנדי לרצועה, עליתי על פק"ל כפכף ומעיל, וירדנו למטה.



# # #



ברחוב טיילו גברים מוכים מסוגי עם כלבים. סנדי זינקה עם כוח מתפרץ מהמקום כמו כלבה אתלטית מסוגה, והעיפה אותי לשלולית, כי הייתי רפוי מדי וניסיתי להצית סיגריה. קיללתי אותה באלף קללות, אבל חיכיתי שתעשה את צרכיה. עלינו, וראיתי שהפלא ופלא כיפוש שותה תה ומעשנת סיגריה.



"נו מאמי, היה כל כך נורא? למה אתה מטונף ככה?" בער לי הראש מעצבים. דיווחתי על האירוע הפח"עי של הכלבה, והוספתי שהפשע משתלם רק למי שמשלם. ואז התמקדתי בעימות הטוויטר בין עיתונאי "הארץ", חיים לווינסון, לבין היחצן רני רהב. בשבע השנים האחרונות רהב הוא קונסול כבוד של איי מרשל בישראל. בזכות פועלו הגיעו בשנים 2016־2014 לא פחות מ־24 תיירים (2+11+11) מהמעצמה הזו לכתריאליבקה; ובזכות התמיכה הזו לצמיחה המקומית זכאי רהב ללוחית רישוי קונסולרית, שמניבה טובות הנאה רבות בתחום התעבורה.



לווינסון תהה: מדוע זכאי רני להטבה הזו? איך מונה לתפקיד הדיפלומטי הרגיש? רהב לא מוותר בקלות על טובת ההנאה ומאיים בטוויטרית בפנייה לבג"ץ, לאו"ם, לנשיאת האי־מעצמה, על עצם הניסיון הלא ראוי לשיטתו, לגזול ממנו טובת הנאה כזו.



אבל גם לווינסון לא פראייר כלל, ופנה לכל הרשויות האפשריות כדי לשלול מרני את הלוחית הקונסולרית. לא ברור לי מדוע אנחנו צריכים כאן 20 קונסולים לשם כבוד, אם אין לנו אפילו שר חוץ בפול־טיים־ג'וב? וגם ואולי בעיקר, כל הדיפלומטיה המפוארת שלנו מגכיחה אותנו בכל פעם כאשר כל העולם נגדנו בכל הצבעה עקרונית. והכי חשוב, איך מתמנים לג'וב כה נחשק?



# # #


לפני שאני לומד את התורה הזו של כיבודים, החלטתי לפעול למינויו של חברי רוברט רבין לתפקיד קונסול לשם כבוד. יש לו משרד במקום מרכזי בעיר, וחנייה על הכביש לצד הבניין, עשויה לשרת את מטרותי הצנועות.



הלו טינף, מה קורה איתך? "קוף, עזוב אותי, אני לא רוצה להיות קונסול. כבר קראתי את השטויות שלך בטוויטר". לא מעניינים אותי הרצונות שלך, אני זקוק לחנייה וללוחית. תדאג שאני אהיה רשום כעובד שלך, שגם לי תהיה כזו. מה אתה צוחק, דביל? "עזוב אותי, אני לא מתכוון להסתבך, ותפסיק להודיע לכל העולם שאני אזרח של הבהאמס. אני לא, אני אזרח קנדי וזה מספיק לי".



ההורים שלך גרים באיים, אתה מבקר אותם, אז בשבילי אתה אזרח. למה, רני נולד באיי מרשל? די להיות חלאה, תדאג לי.


"עזוב אותי. מתחנן. בוא נלך לאהרל'ה לצהריים. נדבר על זה תוך כדי אכילה". לא פנוי, רוברט, אני צריך להסיע את ברזי לסופר כדי שיקנה כבד עוף טרי. הוא מבשל לי, אתה יודע שירד לי הפריטין בבדיקות? חסר לי ברזל, ובגלל זה סנדי הצליחה להעיף אותי אתמול. מעצבן אותי שאתה צוחק כשאני סובל. אגב, מה גילו בבדיקות שלך? יש מצב שאתה גוסס? תשתדל למשוך עד האביב, אני שונא לוויות בגשם. "אני אחיה, קוף", הפטיר רוברט ביובש, "יש לי עוד הרבה לסבול. לך לברזי, טומטום, תבואו אחרי".



# # #



טלפנתי לברזי שיירד כבר. הוא הגיע דווקא מהר, ודיווח לי "מצאתי בלהב כבד חי ב־10.90 שקל לקילו, בוא נמהר לפני שיעלו את המחיר, יש לי קופון. אתה יודע שאני אוסף קופונים". הגענו לחניה של החנות, הוא רץ למסע הרכש, ואני חיכיתי באוטו.



"קניתי חמישה קילו, יהיה לך יופי של פריטין בבדיקה הבאה", הוא הודיע לי, "יאללה פועא, סע כבר רוורס". לא שמתי לב ודפקתי את המראה הימנית בגדר. 1,200 שקל בקטנה, אבל העיקר שהכבד של הפריטין ממש בזול. ברזי בישל שני קילו של כבד ופירה, טיגן נקניקיות, חתך סלט. פח, זה הרבה כולוסטרול, זה יפגע לי בטח בפריטין. "אולי תפסיק לדבר שטויות, לפחות עשר דקות? אני אוכל את זה כל יום, כבר יותר מ־60 שנה. עשיתי לב במאמץ, היה לי דופק 124, כמו של הנכד שלי שהוא בן חצי שנה. תאכל ותשתוק, אידיוט".



תשאל את הבן שלך הדוקטור, הוא גם יאמר לך שאנחנו לא אוכלים בריא. "עזוב את הילד הדוקטור, הוא חרדתי כי הוא רוצה לחיות עד גיל 130, אז שיאכל עשבים. לנו מספיק 100. למה אתה לא אוכל פירה? לא שמתי הרבה חמאה, טומטום, רק חבילה אחת". אחרי העוגות והקפה בקושי זיהיתי היכן המעלית במסדרון, בגלל הסיבוב בראש. הגעתי הביתה בדיוק כשכיפוש סידרה את הארונות ושאלה אם אני יכול לעזור לה ולהוריד את סנדי. אפילו לא עניתי, נכנסתי למיטה ודפקתי שעתיים שנ"צ.


"בוקר טוב, חיים שלי, להכין לך קפה?"


כן, תביאי גם עוגה כי יש לי צרבת.


"מאמי, מסרתי את סנדי. אתה לא רוצה לעזור, ולי אין כוח. אני מודה טעיתי, אבל תיקנתי מהר".


תגידי, בלעת ליצן? מה נגיד לגיא?


"את האמת, מאמי. אבא לא רוצה לקחת אחריות, אמא עובדת, אז אי אפשר כלבה. רק את האמת".


תביאי לי כדור נגד כאב ראש, ותגידי לי מיד לאן שלחת אותה. אני הולך להחזיר אותה לפני שגיא מגיע מהגן. את החשבון איתך עוד אסגור. את משחקת איתי בליינדים, כי את משוכנעת שאני פראייר.



היא התפוצצה מצחוק. "אתה רואה שאתה היסטרי? שלחתי את סנדי עם הבייביסיטר לאסוף את גיא מהגן. אבל, היא הלכה במקומי, אתה מוריד אותה בלילה. הבנו אחד את השנייה? כי אם לא תסכים, אני מוסרת אותה".



סיפרתי לפולו על התרגיל של כיפוש. "אוי שפסלה, אתה באמת הכבש ה־17. הזנב של הכלב אף פעם לא מתיישר. אבל לא קרה כלום. אתה מוריד את הכלבה מאוחר בלילה, עובר איתה בכל הבוץ האפשרי בשכונה. מחזיר אותה הביתה כשהיא מטונפת, ושולח אותה עם הבוץ לכיפוש במיטה. סה קומפלי, יותר עדיף לבקש סליחה בסוף, מאשר רשות בהתחלה".



פולו, דור תשיעי לרומנים, הוא סוג של גאון. הסיפור עם הבוץ עבד יופי. ב־01:10 זינקה סנדי המוצפת והרועדת על כיפוש במיטה. סליחה, מאמי, היא ברחה לי מהיד, תראי, נורא קר לה. "הבנתי הכל, אתה ילדותי, צפה פגיעה. אני אוריד אותה בלילות, אתה פטור". הכבש ה־17 התיישב מסופק בסלון, וצפה בפרק החדש של "האנטומיה של גריי", שחזרה מחופשה. הוא חש סיפוק, והיה לו ים של פריטין בגוף.



[email protected]