הביטחוניסטים שלנו פועלים בדרך כלל על הנעה סולארית: מדי שנה באביב, כשמתבהרים השמיים ויוצאת השמש, הם מתחילים לדבר על מלחמה בקיץ. השנה, אולי משום שהימים האחרונים היו שטופי שמש, הם הקדימו והחלו כבר השבוע להכות בתופי "מלחמת לבנון השלישית". ברקע, מתיחות אמיתית מול חיזבאללה שמקים בלבנון מפעל לייצור טילים מדויקים. האיום הוא ממשי, אבל לא הצהרות ואיומים יסירו אותו.

בשלוש השנים שמאז צוק איתן עיקר המאמץ המבצעי של צה"ל כוון למניעת ההתעצמות של חיזבאללה. המב"ם - המערכה שבין המלחמות - הפכה להיות העיסוק העיקרי של הצבא, וגם בגרסה המעודכנת של אסטרטגיית צה"ל היא מקבלת מקום מרכזי בתפיסת ההפעלה ובבניין הכוח. על פי הדיווחים מסוריה, תקיפות חיל האוויר שם הפכו לדבר שבשגרה וגם פטרוניו הרוסים של בשאר אסד למדו לכבד ולהכיל את הפעולות הישראליות.

איראן וחיזבאללה הבינו שהמשלוחים שלהם חשופים לתקיפות חיל האוויר כשהם עוברים בסוריה. גם הניסיון האיראני להקים בסוריה קו ייצור לטילים מדויקים במסיאף - סוכל בתקיפה ישראלית בספטמבר האחרון (על פי פרסומים זרים). לכן החליטו לעקוף את פעולות הסיכול הישראליות ולהעתיק את ייצור הטילים המדויקים לאדמת לבנון.





שם, שלא כמו בסוריה, פועלת ישראל תחת משוואת הרתעה אחרת שהכתיב חיזבאללה. לפני ארבע שנים, בפברואר 2014, דווח שחיל האוויר תקף מחסן נשק של חיזבאללה בעיירה הלבנונית ג'נתא, הסמוכה לגבול הסורי. חיזבאללה הודיע שלא יעבור בשתיקה על התקיפה הזאת, ואחרי חודש גם מימש את האיום והפעיל מטען על שיירה של צה"ל בהר דב. למרבה המזל לא היו נפגעים. מיד לאחר הפיגוע הודיע השייח' חסן נסראללה שזו תהיה המשוואה מעתה ואילך: כל תקיפה ישראלית בלבנון תיענה בפיגוע שלו בגבול הצפון.

משום מה, קיבלה ישראל את כללי המשחק האלה ונמנעה מאז מתקיפות של חיל האוויר על אדמת לבנון. שופרו של נסראללה, העיתונאי איברהים אל־אמין, גם מקפיד אחת לכמה חודשים להזכיר לנו במאמריו שהמשוואה הזאת עדיין שרירה וקיימת.

כבר תקופה ארוכה שישראל עוקבת אחר ההכנות האיראניות להקמת מפעל הטילים באזור ביירות. האיום ברור: מפעל כזה יעניק לחיזבאללה יכולת פגיעה באתרים אסטרטגיים של ישראל ברמת דיוק של בית, ויצייד את הארגון במאות טילים חדישים מדי שנה. אפשר להניח שישראל חיפשה דרכים חשאיות לסכל את הקמת המפעל הזה, אבל המאמר שפרסם השבוע דובר צה"ל רונן מנליס בתקשורת הערבית מסמן שהמאמצים האלה לא נשאו פרי.

כשיש לישראל יכולת לפעול חשאית היא לא מצהירה ומאיימת בפומבי. פרסום המאמר החריג מאותת שישראל נואשה מהניסיונות לסכל את הקמת המפעל בדרכים חשאיות ושניתן להניח שהיא שוקלת ברצינות תקיפה אווירית עליו. הדילמה קשה: תקיפה שתגרור תגובה של חיזבאללה על הגבול יכולה בקלות להוביל למלחמת לבנון השלישית, שלא ישראל ולא חיזבאללה מעוניינים בה.

מאזן הכאב

זה גם המסר שהביא איתו ראש הממשלה נתניהו לנשיא רוסיה פוטין: המשך הקמת המפעל יוביל את האזור לסף מלחמה. קשה שלא להתפעל מהקשר שהשכיל נתניהו ליצור עם הנשיא הרוסי. יש בו הרבה יותר משמירה הדדית על אינטרסים - הנשיא הרוסי רוחש כבוד אישי לנתניהו, ויש לו גם יחס מיוחד לישראל, שבה הוא רואה אומה בעלת זיקה תרבותית לרוסיה. היכולת של נתניהו להתקבל אצלו בכל עת, במיוחד בשבוע שבו הוא גם פגש את הנשיא האמריקאי, היא נכס אסטרטגי לישראל.

פוטין מכבד את האינטרס הישראלי בכל הנוגע לסוריה, מדינת החסות החדשה שלו. הוא לא מאפשר לאיראנים להתקרב לגבול בגולן ונמנע מלהתערב כשמדובר שחיל האוויר שלנו פועל שם. אבל עם כל הסימפטיה לנתניהו, הוא לא ממש יכול, וספק אם הוא בכלל רוצה, להתערב במה שקורה בלבנון. הוא יעביר את המסר הישראלי לשותפיו בטהרן ובביירות, אולי גם בתוספת הדגשה שאין לרוסיה שום עניין לראות עימות בין ישראל לחיזבאללה, אבל הסיכוי שיורה להם לעצור את הקמת המפעל נראה קלוש.

בעוד נתניהו מנסה במוסקבה למצות את הדיפלומטיה השקטה - אצלנו כבר התייצבה מקהלה רועשת של ביטחוניסטים שהחלו לשרטט את המלחמה הבאה. חיזבאללה לא צריך את התיאורים האלה. מנהיגיו מבינים היטב שהם לא יהיו אותו ארגון ולבנון לא תהיה אותה ארץ אחרי המלחמה הבאה. כדאי שגם אנחנו נבין.



חיזבאללה לא יכריע את ישראל במערכה, אבל הוא מסוגל להעביר את החברה הישראלית דרך חוויות שהיא לא חוותה מאז מלחמת העצמאות: מפגיעה קשה בעורף האזרחי והצבאי ועד כיבוש זמני של יישובים. ללבנונים זה יכאב הרבה יותר. מלחמה כזאת תחזיר את לבנון עשרות שנים אחורה, אך תוכל גם לשנות את פניה של החברה הישראלית ולגרום לאנשים לשקול מחדש את עתידם כאן.

שני הצדדים מבינים היטב את כוח ההרס האדיר שישתחרר בהתנגשות כזאת, ולכן ישראל וחיזבאללה מורתעים הדדית זה מזה. חיזבאללה גם לא ממש ערוך היום למלחמה: הוא היה מאוד רוצה להחזיר כבר את 6,000 הלוחמים שלו ששוהים בסוריה ללבנון, אבל זה ייקח עוד זמן. ועדיין, גם בפריסה הנוכחית הוא יודע לנהל מערכה מכאיבה מול ישראל. לכן כדאי שכל אותם מנהיגים שממהרים היום להפליג באיומים כלפי לבנון יחשבו איפה הם יהיו בסופה של מערכה כזאת, ומה המחיר האישי שהם ישלמו במסגרת המחיר הקולקטיבי שנשלם כולנו.

מפעל הטילים בלבנון עשוי להתגלות כאחת הדילמות הקשות ביותר שעמדו בפני נתניהו. כשמסתכלים אחורה על ההחלטות שקיבלו ההנהגות הישראליות הקודמות, מוצאים שההחלטה הנפוצה ביותר הייתה לא להחליט. זה הטבע האנושי: השיפוט על היעדר החלטה הוא לרוב סלחני יותר מהשיפוט על החלטה שגויה. כל המנהיגים נטו להעדיף אי־החלטה על החלטה, ובתחום הזה נתניהו עולה על כולם. רק שהפעם, אם כל מאמצי הסיכול האחרים ייכשלו, לאי־החלטה מול מפעל הטילים האיראני יהיו השלכות הרסניות לא פחות.

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ עשר
tguvot@maariv.co.il