1. אי־שם בסוף 1963 התחלתי כנער צעיר לכתוב ולצלם טור ספורט בשבועון "העולם הזה". משרדי מערכת העיתון שכנו במרתף בית מגורים ברחוב גליקסון בתל אביב, סמוך לכיכר דיזנגוף. שם פגשתי לראשונה את לוי לוי, שעבד כשליח בעיתון והתקדם במהלך השנים לתפקיד האחראי על מחלקת המודעות.

לוי, שהתגורר בכרם התימנים, היה צעיר גבה קומה ויפה תואר, טוב לב מאין כמוהו. הכרתי את אמו שהייתה מוכרת צנצנות סחוג, שאותן הכינה בדירתם הצנועה, ואת אחיותיו היפהפיות רחל ודליה. הרביתי לבקר אותם ולהסתובב עם לוי בסמטאות השכונה, ובעקבות ההיכרות הזו הפכתי להיות "האשכנזי התימני" של השכונה.

לוי לוי נהג לטעון בצורה נחרצת שאשכנזים חטפו תינוקות תימנים ומכרו אותם למיליונרים אמריקאים שלא היו להם ילדים. לא פעם היה טוען בשפתו הציורית שכל התחקירים של העיתון שווים לתחת אם לא עושים תחקיר על ילדי תימן החטופים. אני מודה שאיני זוכר מי עשה את התחקיר, אבל זכרתי את עמוד השער של העיתון עם הסקופ שהילדים נמכרו תמורת 5,000 דולר לילד.



חטיפת ילדי תימן

כשעלתה לאחרונה פעם נוספת פרשת הילדים שנעלמו, החלטתי להקדיש זמן ולנבור בעיתונים ישנים. לקח לי הרבה זמן להגיע לעיתון המבוקש, העיתונים של אותם ימים לא נמצאים בגוגל ולא היה לי את מי לשאול מתי פורסמה הכתבה (לוי נפטר מסרטן בהולנד, שאליה עבר להתגורר בגלל תסכולו מהמתרחש בישראל). עברתי על מאות עיתונים עד שמצאתי את העיתון שחיפשתי. על עמוד השער, מתחת לכותרת הזועקת "סקופ", נכתב באותיות שחורות על רקע אדום: "הגילוי המזעזע של השנה, ילדי תימן נמכרו לאמריקה". הכתבה עצמה התפרשה על פני שני עמודים תחת כותרת "ילד ב־5,000$".

נראה לי שאחרי אין ספור ועדות חקירה ותחקירים, משדרי טלוויזיה וסרטי דוקו, הכתבה ב"העולם הזה" מלפני 51 שנה הייתה צריכה כבר אז להדליק את כל הנורות האדומות, ועל סמך התחקיר הזה אפשר היה לאתר ביתר קלות את הילדים שנעלמו.

בתחילת הכתבה מופיע תצלום צו גיוס שנשלח לציון בן צדוק יצהרי מפתח תקווה. נאמר בו: "לאחר שלא התייצבת בתאריך כפי שנקבע לך, בתוקף צו שירות ביטחון המתייחס לבני גילך... הנך נדרש להתייצב בלשכת הגיוס האזורית ביום 6.6.66 בשעה תשע בבוקר למילוי חובתך האמורה. אם לא תעשה כן ננקוט בצעדים משפטיים". ציון יצהרי לא התייצב. אביו צבי הופיע במקומו. אבל במקום שהפקיד ישאל אותו איה ציון, האב שאל: "איפה בני?". ציון נעלם בהיותו תינוק, כאשר אך עלו הוריו מתימן. והוא אינו היחיד: מלבדו נעלמו 250 מילדי תימן, באחת התעלומות הטרגיות והשערורייתיות ביותר בתולדות המדינה. בכתבה זו מגלה "העולם הזה" כיצד נעלמו חלק מהתינוקות. אני מביא את הכתבה "העתיקה" כלשונה:

2. תחילה חשבה כל משפחה שזו טרגדיה פרטית שלה. שרק התינוק שלה נעלם או רק לה אמרו: "התינוק שלכם מת. קברנו אותו ואנחנו לא יודעים איפה הקבר". בהמולה של העלייה ההמונית, במעבר מהרי תימן לקסרקטיני מחנה ישראל או עין שמר היו העולים אובדי עצות. הם לא ידעו שלא ייתכן שתינוק ייעלם סתם ככה. שלא יהיה רישום מדויק של כל נפש, שלא ייתכן לקבור מישהו ולא לדעת היכן הקבר.

הפגנה למען הכרה בחטיפות. צילום: נעמה לזמי

הם לא יכלו להעלות על הדעת שבין כל האנשים הטובים האלה העסקנים, האחיות, אנשי הסעד ואנשי הקליטה - יש מישהו החומד את ילדיהם. מישהו הרוצה לחטוף תינוקות. האם היו החוטפים מפלצות? התגובה הראשונה מכל הצדדים הייתה: "לא ייתכן שנעשה פשע כזה!".

אחרי שצורפו ההוכחות, אחרי שמשפחה אחת אימתה את סיפורה של המשפחה האחרת, נשמעה התגובה: "אם אומנם נלקחו תינוקות, עשו זאת רק מתוך רחמנות. זוגות עשירים אימצו אותם כדי שלא יסבלו במחנות העולים". או אפילו: "אם היו משאירים אותם אצל הוריהם, היו מתים במחנות. ההורים לא היו מרגישים באובדנם, אז מוטב שנתנו אותם לבתים שבהם יינצלו ממוות".

כלומר: לא מפלצות חטפו את התינוקות כי אם אנשים טובי לב אימצו אותם. זאת אומרת: לא מבצע מקיף ואיום, אלא תופעות עצמאיות, גילויים של לב יהודי חם. עד כדי כך, שכשנמצאו ילדים תימנים במשפחות אשכנזיות ותיקות והתעורר חשש כי אלה חלק מן התינוקות החטופים, סירב משרד הסעד לפתוח את תיקי האימוץ. זהו סודם של אנשים תמימים וטובי־לב.

כיצד הגיעו התינוקות ממחנות העולים אל הבתים שאימצו אותם? זוהי שאלה המחייבת חקירה. ועד של עולי תימן תובע זה כשנה שתיערך חקירה כזו, ותביעתו הועברה לטיפולה של אחת מוועדות הכנסת. חקירה זו עלולה לגלות את הסוד המדהים ביותר של כל הפרשה: רק תינוקות בודדים אומצו על ידי אזרחים ישראלים. רובם הוצאו לחו"ל, בעיקר לארצות הברית.

באמריקה הצפונית קיים מחסור חמור בילדים לאימוץ. אל השוק הרעב הזה הוצעה לפתע סחורה מבוקשת ביותר: תינוקות יהודים, בריאים ונחמדים מישראל עצמה.המציע היה עסקן דתי ידוע, שאף נושא בתואר רב, אם כי עסקיו אינם תמיד כשרים. הוא אזרח אמריקאי, אף כי גדל וחונך בירושלים. הוא ירד מהארץ בשנות ה־30, לאחר שאביו הסתבך בשערורייה גדולה.

איש זה הודיע שהוא יכול להביא ילדים לאימוץ.

הודות לקשריו עם העסקנים הדתיים - שהיו ממונים אז על כל שלבי העלייה, המרשם והקליטה בארץ, הייתה לו גישה חופשית לגמרי לכל מחנות העולים והמוסדות שטיפלו בעולים. בעזרת קשרים אלו הצליח להוציא את התינוקות לא רק מהמחנות, אלא גם מישראל. כמה מהעבירות האלו היו רשמיות, בידיעת מוסדות הסעד? רק הוא יודע.

הוא לא סיבך את עצמו בעסקים כה נוראיים לשם שמיים, או מתוך רחמנות על זוגות חסרי ילדים. הוא עשה זאת כביזנס: 5,000$ עבור כל תינוק. התשלום במזומן, בעת המסירה.

משפחות דורשות צדק. צילום: איתן אלחדז, TPS

התינוקות הגיעו לגיל בגרות ובקהילות יהודיות מסוימות מצביעים עליהם ואומרים: "זה התינוק מישראל". הם בולטים בדבר אחד: עורם הכהה, שיערם השחור, עיניהם החומות והצוחקות; בניגוד לעור הוורוד, העיניים האירופאיות והשיער הבהיר של הוריהם־מאמציהם.
כמה מן הדוגמאות הבולטות ביותר:

פ.ט. ואשתו תושבי ניוארק בניו־ג'רזי הם יהודים אשכנזים בהירים. בתם המאומצת בת 19 היא תימנייה טיפוסית. היא הגיעה לביתם מישראל ב־1949. ג.ש. איש עסקים בג'רזי סיטי. הוא גאה מאוד בבנו, אף הוא תימני מישראל.

"המיליונר" הוא תושב בולטימור המבלה כל שנה את חופשת הקיץ באירופה. השנה אפשר היה לראותו בבית מרגוע בשווייץ בחברת אשתו ושתי בנותיו. שתיהן שחורות, שתיהן תימניות, שתיהן הובאו מישראל על ידי אותו יורד. המיליונר שילם עליהן 10 אלפים דולר. שמות האנשים האלו שמורים במערכת "העולם הזה", והיא תמסור אותם לאנשים המוסמכים, אם תידרש לעשות זאת.

אילו דובר בתינוק אחד או שניים, אפשר היה לחשוב כי היה עניין של נוכל יחיד. אבל מדובר ב־250 תינוקות. אדם בודד אחד לא היה יכול לחטוף אותם בסתר ולהבריחם אל מחוץ למדינה. ההיגיון מחייב שהיו לו שותפים, או לכל הפחות אנשים שידעו על מעשיו והסכימו להם. לא סתם אנשים, אלא בעלי עמדה במוסדות הרשמיים, אם בממשלה, אם בסוכנות היהודית.

ייתכן שזו הסיבה לכך ששום חקירה רצינית לא נעשתה עד כה. בצדק התמרמרו אנשי הוועד לגילוי הילדים האבודים: "כשיוסל'ה שוחמכר נחטף, הועמדה המדינה כולה על הראש. הוצאו מיליונים. המשטרה והשב"כ גויסו. וכדי למצוא 250 ילדים חטופים לא עושים כלום?".
ההורים עצמם ששתקו במשך 17 שנים ארוכות התעוררו עתה לפעולה. בזה אחר זה החלו לקבל הביתה צווי גיוס לילדיהם שנעלמו. הם החלו שופכים את סיפוריהם ושואלים: "איה ילדינו?".

 90 הארכיון שסגור בפני המשפחות. צילום:  יונתן זינדל, פלאש

3. סיפוריהם של ההורים שילדיהם נעלמו־נחטפו מעבירים צמרמורת בכל מי שמקשיב להם. כמו סיפורה של מזל תנעמי תושבת גדרה: "מסרנו את הילד יהודה לבית תינוקות בראש העין. יהודה היה אז בן שלושה חודשים. כל יום באתי בבוקר ובערב להיניק אותו. פעם אחת באתי בשעה מוקדמת בבוקר. גבר שעסק בניקוי בית התינוקות אמר לי שעוד מוקדם ואני צריכה לחכות בחוץ.

"עמדתי ליד החלון והסתכלתי לתוך בית התינוקות. שתי גברות עמדו ליד יהודה שלי. שתי הגברות רבו ביניהן, כל אחת אמרה: 'זה בשבילי זה בשבילי'. אחר כך דיברו בשפה זרה שלא הבנתי. הלכתי לצד אחר, מצד הכניסה של בית התינוקות. עמדו שם שתי אחיות שדיברו ביניהן. שמעתי אחות אחת אומרת: 'אז מה? יש לה הרבה ילדים'. האחות השנייה אמרה: 'טוב, אבל אסור לעשות ככה'. לאחר חצי שעה נתנו לי להיכנס לבית תינוקות. האחות שהייתה שם אמרה לי שיהודה שלי מת...".

זהרה לוי מפתח תקווה: "אחרי שירדנו מהאווירון שהביא אותנו מתימן, נסענו למחנה העולים בעין שמר. באוהל היינו אני ובעלי עם ארבעת הילדים: שני בנים ושתי בנות. בצהריים הלכנו לאכול בחדר אוכל. באמצע הארוחה ניגש אלי איש ולחש לי: 'תיזהרי, לוקחים את הילדים הקטנים...' לא הבנתי היטב, אך עזבתי את הארוחה, חזרתי לאוהל ושמרתי על הילד הקטן ביום החמישי, יום השישי, יום השבת... ביום הראשון הלכתי לעשות כביסה בצהריים. חזרתי ולא ראיתי את התינוק. שאלתי את שתי הבנות: 'מזל, יונה - איפה התינוק יחיא?' אמרו לי שתי הבנות: 'באה אחות שיכנוזית מבית התינוקות ולקחה את הילד... אמרה שילד צריך להיות בבית הילדים'.

"הלכתי לבית התינוקות. ישנתי שם על הרצפה שלושה ימים ושלושה לילות. אחר כך באה אחות שיכנוזית, אדומה ונמוכה, ואמרה: 'זה לא תינוק שלך, הוא לבן'. אמרתי לה: 'תסלחי לי מאוד, הבן שלי לבן מהשמיים'. אמרה האחות השיכנוזית: 'ייקחו אותו לרופא הגדול'. אמרתי לה: 'לא רוצה', ואני מניקה אותו, את יחיא, מניקה אותו ומשחקת איתו. יחיא הקטן היה נקי, רחוץ, לבוש יפה בחיתולים לבנים של בית התינוקות. חזרה האחות הנמוכה והאדומה, שמיכה בידיה וככה וככה - חטפה אותו ורצה איתו בחדרים וגם אני רצה בחדרים... היא רצה החוצה, עמד שם אמבולנס. האחות שמה אותו באמבולנס ונסעה. חיכינו שלושה ימים. הלכנו אני ובעלי למשרד של מחנה עין שמר. אמרו לנו: הוא בריא. נתנו לנו פתקה. בעלי נסע לבית חולים תל השומר. לקחו ממנו את הפתקה ואמרו לו: 'אין ילד כזה'. הוא שאל את הפקיד: 'מה אני אגיד לאשתי?'. אמרו לו: תגיד 'ה' נתן, וה' לקח'. אחר כך אמרו לו: 'תגיד לה שהילד מת'".

אלו רק חלק מהסיפורים הקשים שהופיעו בכתבה שפורסמה בשבועון "העולם הזה" לפני 51 שנה, בינואר 1967. אילו אז היו הגורמים הרשמיים רוצים באמת לפתור את חידת הילדים שנעלמו, היו יכולים לעשות זאת. אבל כנראה שהם לא רצו. כיום גם אם יפתחו את כל הפרוטוקולים של ועדות החקירה שהוקמו לאורך השנים, לא יצליחו להגיע לתוצאות שאפשר היה להגיע אליהן לפני למעלה מ־50 שנה