בלב הסערה התורנית עמד מפגש שקיים יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, לפני כחודש עם קבוצה של אנשי תקשורת דתיים. אדלשטיין מתח שם ביקורת על ראש הממשלה ועל חבריו לסיעת הליכוד, הדברים הובאו לשידור ברשת ב' על ידי הכתב הפוליטי של "כאן", מיכאל שמש, והפרסום הזה פתח דיון עקרוני מעניין. יו"ר הכנסת, מתברר, הגדיר את הפגישה הזו שלו עם אנשי התקשורת כפגישת "אוף רקורד", ולמרות זאת מישהו מהנוכחים הקליט אותה והעביר אותה לשמש.

המשתתפים, כך לפי תגובותיהם, חשו בעקבות הפרסום מבוכה מהולה בכעס. "נתנו בנו אמון, ומישהו הפר אותו". אין ויכוח שמי שהקליט והדליף, הפר את הסיכום המוקדם. אלא שהתברר שרבים חשבו שלא רק מי שהקליט נהג שלא כהוגן, אלא גם העיתונאי שפרסם את ההקלטות עשה מעשה שלא ייעשה.

חגי סגל, עורך "מקור ראשון", כתב בעיתונו ש"אומנם הכתב ששידר את הקולות (ברשת ב') לא השתתף אישית בפגישה עם אדלשטיין, ולכאורה לא היה כפוף להבטחת החיסיון, אך הוא קשר קשר של הפרת אמונים בנסיבות מחמירות עם אחד המשתתפים". סגל לא היה לבד בתפיסה הזו. אריאל כהנא, הכתב המדיני שלו, ביקר גם הוא את רשת ב', כשהוא מגדיר את ההקלטה "מציצנית ובלתי ראויה", ואת הפרסום עצמו כ"הרה אסון".



חיים זיסוביץ, בעבר מגיש "תיק תקשורת", קבע בדף הפייסבוק שלו שאומנם שמש לא היה חלק מהסיכום עם אדלשטיין, "אבל ספק בעיניי אם הוא פטור לחלוטין מאשמה. אם להשתמש בדימוי המקובל במקרים מעין זה - הכתב שפרסם את ההקלטות לא ישב על הענף שעליו ישבו הכתבים שניסרו אותו, אבל הוא סיפק את המסור".

ואני , המעריך את חבריי המצוטטים לעיל, מרשה לעצמי לחלוק עליהם. הבעיה הגדולה, כמעט אצל כל המגיבים מהכיוון הזה, נמצאת לטעמי בנקודה שבה לא נתנו די משקל לקו העבה והמשמעותי המפריד בין מי שמדליף ידיעה למי שמפרסם אותה. ולענייננו, בין מי שהקליט את אדלשטיין - למי שקיבל את ההקלטה.

שרון. אם היה חושף שביצוע ההתנתקות קשור לחקירותיו גם לא הייתם מפרסמים? צילום: ראובן קסטרו

אם היה סיכום עם אדלשטיין שלפיו מדובר בפגישה סגורה, ומישהו הקליט אותה למרות זאת, הוא עשה מעשה מכוער. מיכאל שמש, לעומתו, עשה מעשה עיתונאי. קחו, לדוגמה, את מה שעשתה בעבר הפרקליטה ליאורה גלט־ברקוביץ', כשהדליפה לעיתונאי ברוך קרא, אז ב"הארץ", מסמך מתוך חקירת פרשת סיריל קרן. גלט־ברקוביץ' עברה בהדלפה הזו עבירה פלילית, שבגינה הורשעה. ברוך קרא, בניגוד אליה, נהג כעיתונאי. האם מישהו ממבקריו של מיכאל שמש היה משליך לפח את מסמך סיריל קרן, רק משום שהמדליפה הפרה חוק? האם לא ברור ההבדל בין המעשה של קרא למעשה של גלט־ברקוביץ'?

נניח שאתמול התקיימה במשרד הפנים ישיבת הנהלה סגורה בנושא הרחקת המסתננים. ונניח שמנכ"ל המשרד, אחרי שווידא שכולם זוכרים שאין להדליף מתוך ישיבות סגורות, פתח שם את סגור לבו וגילה שהסיבה היחידה שהביאה אותו לתמוך בהרחקת המסתננים מישראל היא צבע העור שלהם. "עם בלונדינים הייתי יכול לחיות פה, עם שחומי עור - לא". ונניח שלמחרת השיחה הזו יוצר סמנכ"ל המשרד קשר עם עיתונאי, מספר שהקליט את השיחה ומבקש למסור אותה לפרסום. אתם מכירים עיתונאי שלא יפרסם?

קחו עוד דוגמה. תארו לעצמכם שראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, היה יושב חצי שנה לפני ההתנתקות לשיחה סגורה עם עיתונאים, שיחה שמוגדרת במפורש ככזו שאין להוציא ממנה דבר, ומספר שם שהחליט לעקור את יישובי גוש קטיף רק כדי להימלט מהחקירות הפליליות נגדו. האם "מקור ראשון", שהיה מקבל את הקלטת השיחה הזו, היה גונז אותה רק משום שמי שהקליט את שרון הפר התחייבות? התשובה ברורה. אחוז גבוה ממה שאנחנו מפרסמים וחושפים מדי יום מגיע לידינו מגורמים שאסור היה להם לדבר עם עיתונאים, ואסור היה להם להדליף החוצה חומר ממשרדיהם. לא כי נתנו הסכמה ג'נטלמנית והפרו אותה. חמור מכך; כי אסור להם לפי חוק או לפי תקנון שירות המדינה, הקובע מפורשות ש"מסירת ידיעות לעיתונאי אסורה, אלא אם הוסמך העובד למוסרן".

מי שמתנגד לפרסום חומרים שהגיעו בדרכים עקלקלות כאלה, מנסח כאן עיתונות חדשה, נכה ומקוצצת, שלא תגלה כלום ולא תחשוף כלום ולא תמלא את תפקידה.