1. חופש הביטוי אינו חופש ההעצמה: הטוקבק המרושע על דריסתה הטרגית של הילדה בת השנתיים בנמל, ואתם יודעים על מה מדובר בלי שאצטרך לחזור על תוכנו, לא היה אמור להגיע אלינו. למה חשוב שנדע שיש פסיכופת שחושב ככה? מהות חופש הביטוי היא שגם לפסיכופת מותר להתבטא, רק שהעצמת אמירה כזו היא לא פחות מהזויה. מדוע הטוקבק עבר את סינון האתר? יותר מלגיטימי לקבוע כללים לטוקבקים בכלי התקשורת כדי לעודד שיח ברמה גבוהה ולבדל אותו מהרשתות החברתיות שבהן אפשר לומר כל דבר.

ומדוע אחרי שפורסם, הטוקבק זכה לכזו תהודה? לכאורה "כדי להתריע על תופעות מסוכנות בחברה", אבל בפועל, במקום להשאיר תופעות כאלה בשולי החברה, ה"התרעות" מקדמות אותן למרכז הבמה. בואו לפחות נאמר את האמת: אישור טוקבקים דוחים ודיווח עליהם לא באים מתוך רצון לקדש את חופש הביטוי, אלא מתוך רצון לקדש את הרייטינג על פני כל דבר אחר. חופש הביטוי מאפשר לדבר, אבל ממש לא מחייב לתת לכל אחד במה.

2. חופש הביטוי אינו חופש המימון: דבריו של הרב יוסף קלנר על נחיתותן השכלית והרוחנית של נשים הם מקוממים ומביכים. האם הם במסגרת חופש הביטוי? כן, גם לאנשים פרימיטיביים מותר להתבטא. האם הם ראויים להעצמה? במקרה הזה נכון לשים זרקור על האמירה, משום שנאמרה במסגרת מכינת עלי שמתוקצבת על ידי המדינה. אומנם מנהלי המכינה טוענים שהדברים לא משקפים את רוח המכינה, אבל הנושא טעון בדיקה. מה שכן, לנוכח המקרה הזה אפשר לפחות להסכים על משהו: מניעת מימון אינה צנזורה. אם אכן זוהי רוח ה"חינוך" במכינה, לא ראוי שהיא תמומן על ידי המדינה. לגיטימי שממשל יממן על פי המדיניות שהוא מאמין בה ועל פי ערכיו, ואם מישהו רוצה לקדם אג׳נדה רדיקלית, שיתכבד ויממן אותה בעצמו. אבל מניעת מימון אינה צנזורה גם כשמדובר ברבנים שהקטנת נשים היא אומנותם, וגם כשמדובר בסרטים ומחזות שמאדירים מחבלים ועוסקים בדמוניזציה של ישראל. שיממנו את עצמם.



3.חופש הביטוי אינו חופש הסינון: הוויכוח סביב המסתננים (או הפליטים או מבקשי המקלט, שהרי גם הגדרתם משתנה באופן לגמרי שרירותי) הוא בגדר משל על הדרך שבה אנחנו מנהלים דיון בימים אלה, ומהו מקור מידע בר־סמכא. הרי דיון רציני מתחיל מהסכמה לגבי עובדות בסיסיות, ומשם מתווכחים על תפיסות עולם, גישות, פתרונות. אבל כיום עיקר הוויכוח הוא על העובדות. האדם הממוצע מחפש רק את העובדות שמתאימות מראש לדעותיו.

גם כלי התקשורת מסננים עובדות, כל אחד על פי עמדתו, וכשאין הסכמה בסיסית על מקור מידע שהוא אמין על כולם, לציבור אין דרך לדעת מה נכון. לכאורה, הפוסק היחיד שיש עליו אחריות הוא בית המשפט. אבל האם פסיקה של בית משפט מקובלת כסמכותית? כיום, זה תלוי. היא סמכותית רק אם היא מתאימה לדעתנו, אחרת אנחנו מתעלמים ממנה. סיפור הפליטים הוא לא מקרי, זאת השיטה. במצב כזה, אם אנחנו רוצים לגבש את דעותינו סביב עובדות ולא להפך, רצוי שלפחות נסכים שמה שנקבע על ידי בית המשפט הוא עובדה.