1. מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך הוא אדם ממולח ומתוחכם כמו כל ממשלת ישראל יחד. מה דעתכם על האפשרות שהוא פעל כפי שפעל כדי להזמין חקירה על גיוס החוקרים הפרטיים נגד חוקרי נתניהו - ומישהו נפל היישר לזרועותיו?

2. לשמחתנו הרבה, ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא הססן (לחיוב) בהפעלת כוח צבאי. הוא אינו מסתובב באופן קבוע עם פחית נפט וגפרורים, אלא נוטה לרסן ולמתן, וזה לרוב דבר טוב. אבל במקביל יש לו אחריות להצהרות שרים ו"לצחצוח חרבות" מהצד שלנו כלפי אויבינו מצפון ומדרום, בעיקר מצד אלה שחותרים אל כס שר הביטחון. השבוע, בבוקר שלאחר הסיור המצולם והמתוקשר של הקבינט בצפון (כולם במעילי קרב איכותיים ומודרניים), נראה היה שבנימין נתניהו הנחה את השרים למתן התבטאויות ולהשיב את החרבות אל הנדן. בכלל, כשיש מתיחות, אפשר לכנס את הקבינט ולקבל סקירות ללא מצלמות.

נקדים ונאמר: גם לישראל וגם לאיראנים, בעלי הבית של חיזבאללה בלבנון, אין אינטרס כעת במלחמה בצפון. ישראל, כי היא לא אוהבת מלחמות, והאיראנים, כיוון שהם מבינים שישראל וטראמפ חד הם, ועל השולחן בוושינגטון יש כעת כמה דברים שחשובים מאוד לטהרן.



חיזבאללה מלקק את פצעיו מהמלחמה בסוריה, וגם המצב בתוך לבנון סבוך ומורכב, פוליטית וכלכלית. מה שכן יש זו פעילות ישראלית מתמשכת וחשובה בלבנון ובעיקר בסוריה, למניעת התעצמות, למניעת זליגה של אמצעי לחימה ועוד. על פי תיאום עם הרוסים, רוב התקיפות בסוריה מתבצעות כאשר מטוסינו ומסוקינו מתמקמים מעל שמי לבנון ומכוונים למטרות בסוריה. כך מוצאות עצמן גם סוריה וגם לבנון כנפגעות וחשות שעליהן לשמור על האינטרסים שלהן. בשני הצדדים נועדות חלק מהאמירות לשרת אינטרסים פוליטיים פנימיים ולא אינטרסים ביטחוניים בלבד. זהו מצב סבוך, רגיש ומורכב, ואנחנו חייבים להיות בו "המבוגר האחראי".

3. אם היה אפשר לפתח ערכה אישית של "כיפת ברזל" - הייתי מציע לרמטכ"ל גדי איזנקוט, שייכנס השבוע אל שנת כהונתו הרביעית והאחרונה, לחבוש ערכה שכזו על ראשו. מאז ומתמיד הייתה שנת הכהונה הרביעית של הרמטכ"ל מועדת לפורענות. לא, לא בגלל האלופים והמפקדים שרואים במפקדם "ברווז צולע" ופוזלים אל עבר היורש, אלא בגלל הפוליטיקאים ובעיקר בגלל ראש הממשלה ושר הביטחון.

נתניהו מאז ומעולם לא חיבב רמטכ"לים. זה התחיל באמנון ליפקין שחק ז"ל ועבר דרך רוב האחרים, מי יותר ומי פחות. עשר שנים לאחר "חוק הצינון" מבית מדרשו (הסטארט־אפ הפוליטי הטוב ביותר שנעשה כאן על ידי נתניהו), ראש הממשלה עדיין לא מעכל את העובדה שהרמטכ"ל לא יכול עוד לתרגם את הפופולריות שלו למונחים אלקטורליים, מה עוד שאצל איזנקוט זה רחוק מלהיות יעד.

את נחת זרועם של הפוליטיקאים חש איזנקוט כבר בשנה הראשונה. זה החל באירועי אזריה, "נאום המספריים", העימותים מול חלקים בציונות הדתית על השליטה בצה"ל, ולאחרונה גם בהתבססות שר הביטחון ליברמן בכיסאו ובעובדה שהוא מדבר פה ושם עם הרמטכ"ל גם דרך העיתון: גם על מיקומו במטכ"ל של האלוף רוני נומה, גם על התנגדות השר לאיחוד זרוע היבשה עם הלוגיסטיקה, וגם לגבי המצב הכלכלי ברצועת עזה. בעוד מערכת הביטחון סבורה שהמצב הכלכלי בעזה יכול להביא לנפיצות ביטחונית ומצדדת בשקט יחסי בתוכנית האי של ישראל כץ, רוצה אביגדור ליברמן להכריח את העזתים להפנות כסף של חמאס ממנהרות ותשתית צבאית לכלכלה ורווחה, לכן הוא יוצא השבוע נגד דברי הרמטכ"ל בקבינט בעניין המצוקה בעזה.



ייאמר לזכותו של ליברמן, שהכיסא עושה לו טוב. הוא מתון, לא להוט להפעיל כוח צבאי שלא לצורך, לרוב מתואם עם הרמטכ"ל ויש ביניהם הסכמות (מן הראוי שיעמיד תוכנית משלו, כתובה וברורה למצב בעזה). שנתו הרביעית של הרמטכ"ל היוצא ותהליך מינוי הרמטכ"ל הבא היא שנת ההמראה של ליברמן. יש לקוות כי יעשה זאת בממלכתיות, בשמירה על כבודו של הרמטכ"ל ותוך הגנה על איזנקוט מפני פוליטיקאים וקיצוניים אחרים, שינסו לפגוע ב"מוסד הרמטכ"ל" יותר מאשר באיזנקוט עצמו.

4. "בית המשפט המודרני" מהיר, קטלני וחסר רחמים. פרשת השבוע היא "משפטים", ואני מבקש להפנות זרקור אל בית המשפט הזה ולומר שאנחנו צריכים ללמוד ולהכיר אותו, להיזהר מפניו ואולי להחיל עליו רגולציה, כללי אתיקה וחקיקה.
בעוד בבית הדין המסורתי, בית המשפט שלנו, על כל הערכאות שלו, טחנות הצדק טוחנות לאט, באופן שמרני ואטי עד להכרעת הדין - "בית המשפט המודרני" טוחן מהר מאוד ועד דק. בבית המשפט "המסורתי" והשמרני ישנם כללים: הנאשם לרוב מיוצג על ידי בעלי מקצוע, עורכי דין, אולם בבית המשפט "המודרני" היכולת להיות מיוצג ולהתגונן מוגבלת ביותר.

"הנאשם", שבינתיים אף אחד לא האשים אותו בכלום, חייב לעמוד בפני "בית המשפט": הרשתות החברתיות, הגולשים והעיתונות, ולנסות להתגונן בעצמו. ישנם רבים בציבור שלא יידעו לעמוד בזה, אולם "משפטם" יימשך. זהו סוג של בית דין שדה חדשני שיצרה הטכנולוגיה והפכה כל אחד מאיתנו לעיתונאי, לדובר, ליועץ, לעורך דין ולשופט. מי בפייסבוק, מי בטוויטר ומי באינטרנט. יש ברשתות החברתיות הללו הרבה מאוד סיכויים והזדמנויות - אך יש בהן דברים שמחייבים ועוד יחייבו טיפול והתייחסות, הן של בתי המחוקקים והרגולטורים והן שלנו כפרטים.

התאבדותו של המורה והאומן בועז ארד השבוע, על רקע התחקיר שעמד להתפרסם בעניינו בדבר הטרדות מיניות ב"תלמה ילין", עורר דיון ציבורי בשאלה האם היה מדובר בתחקיר עיתונאי לגיטימי או ב"שיימינג" שגזר מוות. אני מאלה שחושבים שמדובר בתחקיר חשוב, גם אם גרם לאירוע טרגי ומצער מאוד. הדיון בסוגיה זו, מן הראוי שיתנהל לגופו של עניין ולא לגופו (או לגופתו) של אדם. ראוי שנתבונן בו ממבט־על, נוכח המציאות המשתנה, הכואבת והמאתגרת של טכנולוגיה זמינה, של אובדן הבושה והרחמים, של משפטי שדה, של רידוד השפה כדי לקבל בולטות תקשורתית. חשוב שנתבונן אל "סדרי הדין" של "בית הדין המודרני", שנבדוק לאן נעלמה חזקת החפות וכיצד יוכל האדם להתגונן ולטהר את שמו.

לפני בועז ארד היה זה ידידי אריאל רוניס, איש השב"כ ששלח יד בנפשו לנוכח פרסומים ברשת, ובטח ישנם נוספים. אבל ישנם גם כאלה שחיים ושמעולם לא נשפטו, אבל "הורשעו": עמנואל רוזן למשל, מנכ"ל הפועלים לשעבר ציון קינן, העיתונאי ארי שביט, ינון מגל ועוד רבים שאולי עברו עבירה ואולי לא, אבל "בית הדין המודרני" חרץ את גורלם - ותאמינו לי שהענישה הציבורית היא קשה וכואבת לעתים הרבה יותר מאשר הענישה הפלילית. על עונש של בית משפט השלום אתה יכול לערער במחוזי ואחר כך בעליון ולהילחם על חפותך. כשתגמור לרצות את העונש שנגזר עליך - יאמרו ש"שילמת את חובך לחברה". בבית הדין המודרני לעולם לא תוכל לערער, ולעולם לא תוכל להתנקות, ואף פעם לא יגידו ששילמת את חובך לחברה. זו המציאות - אני יודע.

העיתונות חייבת להמשיך לעשות תחקירים שבנויים על יסודות איתנים, ראיות ומתן אפשרות לתגובות, והפייסבוק והאינטרנט לא עומדים להיעלם, אבל נהיה חייבים לסדר לעצמנו תקנות, כללי אתיקה ורגולציה - כי במקום הזה כל אחד ואחת מאיתנו יכולים להימצא ללא כל התראה מוקדמת. אסור לאפשר לגולם לקום על יוצרו.



5. בשבוע שעבר הלכתי לראות את "ציד המכשפות" בתיאטרון הקאמרי, עיבוד מחודש של גלעד קמחי למחזה של ארתור מילר שנכתב בשנות ה־50 על רקע פועלו של סנטור ג'וזף מקארתי, כשאמריקאים רבים שנחשדו בהשתייכות לקומוניזם נרדפו. בצהרי שישי בתל אביב חשתי, כמו רבים, כי המחזה כאילו נכתב כאן ועכשיו והוא המחזה הנכון, במקום הנכון, בזמן הנכון.

בכפר קטן ומסורתי מתחיל "ציד מכשפות" (שהפך מאז למטבע לשון שגורה ושימושית מאוד), שבו שכנים מלשינים זה על זה בקיום יחסים עם השטן. האנשים מובאים למשפט, נאסרים ומוצאים להורג. המחזה מתאר תקופה אפלה שבה מנסה השלטון לשלוט בחופש המחשבה ובחופש הביטוי - כל זה בשם פטריוטיזם קשוח וקולקטיביות אמונית - נעדר כל סובלנות לדעה אחרת או לבדל מחשבה חריג. "ציד המכשפות" נחשב ליצירת מופת אמריקאית, מחזה שעולה שוב ושוב בארץ ובעולם ומלמד ששום דבר לא השתנה על הגלובוס, רק הפך למודרני יותר, משוכלל ומעודכן יותר, ארוז בעטיפת צלופן מרשרשת.

בהפסקה פגשתי את אלכס אנסקי, השחקן והשדר הוותיק, שהציע לי להחליף את המילה "אלוהים" במחזה במילה "קומוניזם" - וזוהי למעשה תמצית המחזה. הסכמתי איתו, אבל הראש שלי לקח אותי הרבה יותר קרוב אלינו. אנחנו לא ממש שם, אבל לא כל כך רחוקים. כבר רצחו כאן ראש ממשלה מכהן, כבר הפכו את אנשי השמאל ל"לא יהודים" ול"בוגדים". בית המשפט, המשטרה והפרקליטות כבר לא מוגנים אצלנו.

בזה אחר זה (כמעט) מצליח השלטון במחזה של מילר לשכנע חפים מפשע להודות ששיתפו פעולה עם השטן כדי להינצל ממוות או מעונש אחר. "שמך הוזכר היום" הוא אחד הביטויים הקשים שמושמעים על הבמה, וזה משפט שגם היום, במציאות של 2018, דוקר אותך ומשתק אותך בו־במקום. לכו לראות את "ציד המכשפות", מחזה חובה עם משחק מעולה של ותיקים כמו מרים זוהר, יוסי קאנץ ויצחק חזקיה, לצד דן שפירא העילוי ואלונה סער (כן, כן... הבת של...). תסתכלו עליהם ותראו אותנו.

6. לבושתי הגדולה צפיתי רק השבוע, באיחור ניכר, בסרטו המרתק של רינו צרור "יהודים, פעם שלישית", העוסק בשאלה המהותית: האם היהודים יכולים בכלל להיות ריבונים. זהו סרט חובה, משכיל, מרחיב דעת, מעורר שאלות ותהיות, עוכר שלווה ומציב מראה. המסקנה: מהרסינו ומחריבינו מאיתנו באים!! כן, כן, לא אויבינו - אנחנו. כך בריבונות הראשונה (70 שנה), כך בריבונות השנייה (65 שנה) וכך - אם לא נתעשת ומהר - גם בריבונות השלישית. על פי רינו (והמציאות), הגלים שעומדים עלינו לכלותנו כבר בסביבה.

ישנם שלושה שלבים בחיי עם: חזון וגאולה, עצמאות וביסוס העצמאות, ולבסוף - מנוחה ונחלה. אנחנו צריכים להבין שאנחנו עדיין עמוק בתוך השלב השני של ביסוס העצמאות ושאף אחד לא ישלה אתכם שאנחנו כבר תחת גפננו ותאנתנו. לא על האויבים שמסביב אני מדבר, אלא על עצמנו. עורו, אחים, עורו, אל ניתן לפלגנים, למשסעים ולמתסיסים למיניהם משמאל או מימין להוליך אותנו לאובדן. צריך לשלב ידיים, להתאחד סביב ה־90% שעליהם כולנו מסכימים ולנהל נכון את ה־10% שנותרו. אמונה היא עניין חשוב מאוד, אבל בלי השתדלות מאומצת אנא אנו באים? שבת שלום.

avi@bnayahu.com