1. הרבה אנשים הוכו בתדהמה כאשר במהדורות החדשות הופיע כוכב ותיק עם מסר לאומה בישראל ובגרמניה. הכוכב הוא רפי איתן. איתן, בן 92, כבד שמיעה וקצר רואי, מיליונר עתיר נכסים, בעל עבר ביטחוני שכלל מבצעים מפוארים ופאשלות אדירות, הצטלם לצורך העברת מסר שהיה חשוב לו מאוד: תמיכה במפלגת הימין הקיצוני - אלטרנטיבה לגרמניה.

את החבר'ה הטובים של המפלגה הזו אפשר לראות במצעדים ובהפגנות אלימות שבהם משתתפים נאצים ותיקים וגלוחי ראש צעירים, לאומנים קיצוניים, שונאי זרים וכאלו הרוצים לשמור על כבודם של חיילי הוורמאכט "הגיבורים" ובשפה רפה גם של שאר זרועות הביטחון הגרמניות שהס מלהזכיר - הגסטפו והאס־אס, שמעמדן נשחק בגרמניה המתחדשת.

בסמיכות לא מפתיעה ליום השואה הבינלאומי הוא החליט להעניק את תמיכתו למפלגה. רפי "המסריח" איתן, שהיה השר לענייני גמלאים ושממנו ציפו ניצולי השואה שישפר את מצבם וידאג לבריאותם ולמצבם הכלכלי הנואש, אכזב. מפלגת הגמלאים שעמד בראשה התרסקה בגין כישלונו. האיש שלא החמיץ שום הזדמנות להופיע בתקשורת חזר לעולם העסקים, שם זכה להצלחות שריפדו את חשבונות הבנק שלו בהרבה מיליוני דולרים.



בזמנו הורמו הרבה גבות כשאיתן, הביטחוניסט שהיה בפלמ"ח ובמוסד, שעמד בראש הלשכה לקשרי מדע ושיצא ענק במבצע חטיפת אייכמן וסמרטוט בפרשת פולארד, התחבר אל פידל קסטרו בקובה בזמן שהמדינה הייתה אחת מהתומכות הגדולות של ארגוני הטרור הערביים. "הכסף סנוור את עיניו", אמרו חלק מחבריו ובעיקר חקלאים ישראלים שנפגעו מכך שרפי איתן עסק בקובה בחקלאות שהתחרתה בישראל.

האתר של מפלגת הימין הקיצונית העלה את הברכה המצולמת של איתן, שבה אמר בלי להניד עפעף: "קבלו את הברכות שלנו מישראל. אנא הבינו שכולנו בישראל מעריכים את גישתכם ליהדות".

שועל הקרבות הוותיק כנראה קצת התבלבל, "כולנו בישראל"? שגריר ישראל בגרמניה ג'רמי יששכרוב תקף בטוויטר את דברי איתן ואמר: "אני שולל לחלוטין את אמירתו של איתן. קשה להאמין שהאדם שלכד את אייכמן והביאו לישראל לדין מסוגל לשבח גורמי ימין גרמניים שכה מעריצים את העבר הנאצי ועוד לאחל לנו שזו תהיה האלטרנטיבה של אירופה! עצוב ובושה".

במסגרת הברכה נשא איתן דברי שבח גם על חברו מיכאל קליינר (ח"כ לשעבר), הממלא תפקיד בכיר בליכוד והוא מהתומכים הגדולים של המפלגה המקבילה באוסטריה, מפלגת החירות ומנהיגיה.

מי שייכנס לגוגל ויכתוב את השם "רפי איתן" יוכל לקרוא על סדרה ארוכה של פעילויות, חלקן עלילות גבורה מימי טרום הקמת המדינה ועד שנים רבות לאחר הקמתה. האיש קטן הקומה והעגלגל אומנם לא נראה כמו ג'יימס בונד, אבל הוא ביצע פעולות שיוצרי ג'יימס בונד היו מתגאים בהן. וזאת ללא מכוניות משוכללות, כלי ירי משוכללים ואמצעים פירוטכניים שובי לב ועיניים.

איתן היה סוכן, מרגל, אקטיביסט, אקדוחן, מפוצץ, וכל מה שעלילת גבורה נזקקת לו. למען הגילוי הנאות, אני יושב לא מעט עם איתן ב"פרלמנט בנדר", סמוך לביתו. בשיחה ארוכה שהייתה לי איתו לפני שנים רבות נדהמתי מההספק שהיה לו בחייו ושטרם נפסק. אני מודה ומתוודה שהקטע האחרון שלו עם החולירות הגרמניים המם אותי.

איתן החל בסדרה של ראיונות שבהם הגן על הצהרתו המצולמת. הייתה זו אשתו המקסימה מרים שהתפרצה בזמן שבעלה היה בשידור בגלי צה"ל וביקשה ממנו לחדול. "הוא כשל הפעם", אמרה. בהמשך התראיין איתן אצל אילה חסון ברדיו 103 וחזר בו מדבריו. "זו קונספציה מסוימת שחשבתי שהיא נכונה, אך נוכח התגובות אני יורד מזה", הוא אמר והוסיף: "אני לא רוצה להתעסק בזה. מרגיש שטעיתי". מודה ועוזב ירוחם.



2. מדי פעם כשהיה עולה שמו של רפי איתן בתוספת הכינוי "המסריח", הייתה נשאלת השאלה מהיכן בא הכינוי הזה. הרבה גרסאות היו למקור השם, אחת מהן ידעה לספר שבמבצע של הפלמ"ח ב"ליל הגשרים" איתן זחל באמצע המבצע במנהרה של ביוב ויצא ממנה מסריח.

סיפור אחר מחזיר אותו לילדות. כשהיה בן 12 עברה משפחתו מקיבוץ עין חרוד לרמת השרון. בימי המאורעות רפי הנטמן, כפי שנקרא אז, נמנה עם הילדים הקשרים שהתרוצצו בין העמדות בפרדסים גם בחשכת הליל וגם תחת מטרי כדורים. בהמשך, כשלמד בבית הספר החקלאי בגבעת השלושה, דבק בו הכינוי "המסריח" כשנפל לבור ספיגה.

סיפור נוסף שמסביר את הכינוי הבלתי סימפתי קשור לבית הספר החקלאי שבו התגוררו התלמידים ארבעה בחדר. אחד התלמידים שהיו איתו בחדר היה רחבעם זאבי. "זה היה ב–1941, אולי 1940, בבית הספר המחוזי בגבעת השלושה", סיפר איתן באחד הראיונות. "יום אחד זאבי, רק תחתונים לגופו, נבר בערימת הגרביים המסריחים שלי. 'אה', הוא אמר. 'רפי מסריח'. הסתכלתי עליו, כולו עור ועצמות, שדוף כזה, ואמרתי לו: 'ואתה גנדי'. מאז אני רפי המסריח והוא גנדי".

3. האירועים מעוררי המחלוקת סביב נושא הפליטים–מסתננים–מהגרי עבודה מגיעים לטונים צורמים. בלי להיכנס לוויכוח מי צודק, מי אשם, מה הפתרון הראוי ועוד, אני חושש לראות תמונות שבהן נלקחים שחורים שסירבו לנסוע לארצות היעד שאליהן מגרשים אותם, כשהם מובלים באזיקים למטוסים בדרכם אל הבלתי נודע.

אני חושש לתדמיתה של ישראל כאשר תמונות של פקחי ההגירה מנהלים ציד של "מבוקשים" בסמטאות דרום תל אביב או בבתי עסק שמעסיקים את הזרים. אני חושש מתמונות שיופצו בעולם, שבהן מחנות המגורים עם מגדלי השמירה, שאליהם ידחסו את המסרבים לעזוב מרצון, שם ישהו עד שיועלו למטוסים.

ביקשתי מהעורך המוזיקלי יואב חנני למצוא לי שירים העוסקים בבעיה הזו. אין הרבה שירים כאלה במכלול הזבל המוזיקלי האינסופי שתחנות הרדיו ותוכניות הטלוויזיה מוצפות בו. חנני מצא לי שני שירים מעולים של שני כותבים מעולים, יענקל'ה רוטבליט ורחל שפירא. הנה השירים לפניכם. להוציא מקרים בודדים לא תזכו לשמוע את השירים האלו ברדיו או בטלוויזיה. את השיר הראשון, "הפליט" של יענקל'ה רוטבליט, מבצעת להקת החצר האחורית.

מה אתה מחפש פה
למה באת לכאן
אם אתה תיכנס פה
יתחיל בלגן
תגיד מאיפה הגעת
למה דווקא אלי
מה חשבת כשבאת
מה נפלת עלי

אין ספק אתה זר פה
לא שייך לסיפור
מה אתה מחפש פה
באמת לא ברור
מי שלח אותך הנה
תסביר בשביל מה
איך אדע שאיננה זו אולי מזימה

לא מבין מה אמרת
המבטא שלך זר
את הגבול איך עברת
תראה לי איזה נייר
משהו לא חוקי פה
זה סיפור משונה
משהו לא נקי פה
לא תמצא לו קונה

אתה לא משלנו
לא אתה ולא דומה
מה לך ומה לנו
אולי אתה מרמה
מי יודע מאיפה
באת פה אל ביתי
אם אתה תהיה פה
עוד תתעסק עם בתי

ארצך מתפוררת, עם נרצח בה עכשיו
אם ברחת מחרב
מגיפה או רעב
זה נורא ואיום
העולם שוב שותק
זה מזכיר לי מקום
העבר בי צועק

השיר השני של רחל שפירא. שמו "רבקה" (מבצעת חוה אלברשטיין):

כשהשוטרים הגיעו
היא נבהלה כל כך
שמעה דפיקה בדלת
ובעלה פתח

חשבה מה תעשה
שאלה לאן תברח
זה הסיפור של רבקה
בארץ התנ"ך

כשהשוטרים הגיעו
היא נבהלה כל כך
אם השוטרים בדלת
נשאר לה המטבח

ברחתי מהפחד
סיפרה אחר כך
זה הסיפור של רבקה
בארץ התנ"ך

כשהשוטרים בדלת
דיברו עם בעלה
היא הסתכלה לרגע
ולא אמרה מילה
מן החלון למעלה
קפצה לאדמה
קומה ועוד קומה

מן החלון למעלה
קפצה לאדמה
קומה ועוד קומה

ברחתי מהפחד
הסבירה אחר כך
זו הקפיצה של רבקה
בארץ התנ"ך

יש שבר בגולגולת
ועוד כמה שברים
מתי תביני, רבקה
לקפוץ זה לא בריא

אישה שחורה מגאנה
קפצה ונחבלה
כשהשוטרים בדלת
דיברו עם בעלה
תגידי מה קרה לך
מידת הרחמים
וממתי אצלנו
קופצים מבניינים.

ברחתי מהפחד
הסבירה אחר כך
זה הסיפור של רבקה
מארץ התנ"ך.