מלחמת מאה השנים בין היהודים והערבים בארץ ישראל היא לכאורה סכסוך טריטוריאלי: שני עמים נלחמים על ארץ אחת. פתרונו של סכסוך טריטוריאלי הוא חלוקה, ואכן רבים כבר ניסו לחלק, וכל ניסיון הסתיים במתים רבים יותר מאלו שמתו בניסיון הקודם. ב"מאורעות" תר"פ־תרפ"א (1920־1921) נרצחו עשרות יהודים, והתגובה הבריטית לפרעות הייתה "הספר הלבן" של צ'רצ'יל ב־1922: חלוקת הארץ וקריעת עבר הירדן המזרחי מתחומי טריטוריית המנדט הבריטי, שנועדה להיות בית לאומי לעם היהודי על פי הצהרת בלפור והחלטת חבר הלאומים.

הערבים לא הסתפקו כמובן בשלושה רבעים מפלשתינה־א"י, ורצו הכל. השלב הבא מבחינתם היה "מאורעות" תרפ"ט (1929), שבהם נרצחו למעלה מ־130 יהודים. הבריטים מיהרו לפייס את הערבים ב"ספר הלבן" השני, של הלורד פאספילד, ובו הגבילו את העלייה ואת מכירת הקרקעות ליהודים. הערבים הבינו את הפרינציפ: "אטבח אל יאהוד, א־דאולה מענא" (טבחו ביהודים! הממשלה איתנו).

מה שחמק מהתודעה, אז כהיום, הוא העובדה כי את שני גלי הפרעות הובילו מטיפים ומסיתים מוסלמים ובראשם אמין אל־חוסייני, שארגן גם את הגל הבא, מאורעות תרצ"ו־תרצ"ט (1936־1939), שנקראו בפיהם "המרד הערבי הגדול". חוסייני הוביל מלחמת דת. ג'יהאד. לא סכסוך טריטוריאלי. הבריטים (ומנהיגינו בעקבותיהם עד היום) המשיכו לנסות לפתור סכסוך טריטוריאלי בעוד ועוד הצעות חלוקה. הכישלונות נובעים כמובן מהטעות באבחנה.



רוב החוקרים את תקופת "המרד הערבי הגדול" (1936־1939) סבורים שהוא נגמר בכישלון ערבי נורא. הערבים הצליחו אומנם לרצוח למעלה מ־600 יהודים, אך מספר ההרוגים בשורותיהם היה כ־5,000. לא רק האנגלים הרגו בהם, וגם יהודים מעטים יצאו לפעולות נקם - ערבים רבים נהרגו במלחמות בין הכנופיות הערביות ובין עצמן. חוסיינים רצחו נשאשיבים. היישוב הערבי נחשף כאוסף חמולות רצחניות מסוכסכות ועוינות. בטח לא עם. המשק הערבי נהרס, ההנהגה נמלטה או הוגלתה. ספרו המרתק של דני רובינשטיין, "זה אנחנו או הם", העוסק ביום מכריע במלחמת העצמאות, מעלה את הסברה כי ב"מרד הערבי הגדול" נזרעו כל הסיבות לתבוסה הערבית במלחמה, ה"נכבה" שלהם.

אבל כשאנו מעיינים בתוצאות המדיניות של מאורעות 1936־1939, אנו מזהים דווקא הישג ערבי עצום. הבריטים, ב"ספר הלבן השלישי" של מקדונלד, שפורסם במאי 1939, ביטלו את כל התחייבויותיהם בהצהרת בלפור, והבטיחו למעשה כי בארץ תוקם מדינה דו־לאומית עם רוב ערבי גדול. הערבים השכילו להפוך את המפלה הצבאית, החברתית והכלכלית שלהם להישג מדיני.

גם במלחמת העצמאות שלנו הובסו הערבים. ערביי ארץ ישראל איבדו את כל הטריטוריה שנועדה להם על פי החלטת החלוקה. מדינת ישראל הרחיבה את גבולותיה, ואת השאר כבשו המצרים (רצועת עזה) או ממלכת ירדן (שטחי יהודה ושומרון שסופחו לממלכה כ"גדה המערבית"). מאות אלפי פליטים ערבים נמלטו או גורשו מבתיהם ומצאו מקלט בשטחים שנכבשו בידי מצרים וממלכת ירדן, או התפזרו במדינות ערב האחרות. אך את "בעיית הפליטים" הם השכילו להפוך לנשק מדיני נגדנו מאז ועד היום. שוב ושוב ניסו להילחם בנו. שוב ושוב הובסו. אך את תבוסותיהם, גם כשהחריפו את מצבם ועלו ברבבות הרוגים, השכילו להפוך למנוף לחץ נגדנו. ישראל, הכמהה לשלום, הייתה מוכנה לשלם בשטחי מולדת תמורתו. נתנה לערבים את אוסלו. ועכשיו אבו מאזן "מאיים" עלינו לבטל את ההסכם. דחילק: תבטל.

אי־שפיות

הדברים ידועים לעייפה. והנה הגענו למצב הנוכחי. אחרי שנסוגונו מרצועת עזה ב"התנתקות", החרבנו את יישובי חבל עזה, והגלינו את תושביהם - הבטיחו הוזים ומוליכי שולל כי בכך אנו "מתנתקים" מהרצועה. "סגרנו את השער וזרקנו את המפתח לים". הבטיחו כי מצבנו הביטחוני והמדיני ישתפר. קרה כמובן ההפך. חמאס הפך את הרצועה לבסיס הטרור הגדול באזור. הרקטות משם מכסות את רוב שטח המדינה, ואנו משקיעים מיליארדים בהקמת המכשול נגד המנהרות וב"כיפת ברזל" נגד הרקטות. למעלה מ־140 ישראלים נהרגו בעזה ומעזה מאז.

וכיוון שישראל מונעת בכל כוחה הברחת אמצעי לחימה לרצועה - הערבים ותומכיהם בעולם טוענים שישראל חונקת את הרצועה וזהו בעצם "המשך הכיבוש". גם אם כל שקל או דולר המגיעים לרצועה הופכים לרקטות או למנהרות - ישראל אשמה ב"אסון ההומניטרי" שם. הרמטכ"ל מתדרך את הממשלה ומסביר עד כמה חמור מצב האוכלוסייה ברצועה. מומחים מסבירים כי הביוב שלהם מזהם את האקוויפר שגם אנו שותים ממנו. אם תפרוץ שם מגיפה, היא תתפשט ותפגע גם בנו, ואם התושבים יהיו נואשים - תפרוץ עוד מלחמה. הערבים שוב משכילים להפוך את תבוסתם לנשק. ואנו נופלים שוב ושוב במלכודת הזאת. יצאנו מעזה. "התנתקנו". והנה - לא רק רקטות הטרור ומנהרות החטיפה והרצח רודפות אחרינו - גם הביוב והמחלות והרעב והמחסור בתרופות רודפים אחרינו.

ואז נולד במוחו של שר התחבורה והמודיעין ישראל כץ, שהיה כזכור בין אלו שהצביעו בעד "ההתנתקות" - רעיון מבריק: נבנה להם אי. יהיו בו מתקני התפלה (מי מפריע להם לבנות כאלה בחוף עזה?) תחנת כוח חשמלי (מי מפריע להם להקים כאלה בעזה? אין להם דלק? אם יהיה להם דלק לתחנת הכוח באי - יכול להיות להם גם דלק לכל תחנת כוח בעזה), ושם יעגנו ספינות האספקה לכל מה שהם זקוקים לו, אחרי שיעברו בידוק ביטחוני בידי ספינות ישראליות (יופי. כל האספקה הזאת מגיעה גם היום במעבר כרם שלום בלי לבנות אי). מאין הכסף לבנות אי? הקהילה הבינלאומית תתגייס לתרום. גם אנחנו. זה חזון כביר: אי מלאכותי. לא ברור איך הוא משפר את המצב, אבל בכל זאת: גם אי וגם חזון וגם עניין לענות בו בכרטיס אחד.

אלא שזהו רעיון עוועים, שלא יציל את מי שאינו רוצה להציל את עצמו. אם אין להם כסף לקנות קמח ודלק ותרופות מישראל (והרי איננו מגבילים בשום צורה את הכמויות שהם יכולים לרכוש או לקבל באמצעותנו) - איך יהיה להם כסף לקנות את הסחורות שיגיעו ל"אי המלאכותי" מאירופה? ואם הם הופכים את האסון שלהם לנשק - מה ימנע מהם לפוצץ את הגשר אל אי החלומות הזה? הרי השר כץ אינו מתכוון שכוחות צה"ל ישמרו עליו. אם הם התכוונו לפוצץ במנהרה מתחת למעבר כרם שלום את צינורות הגז והדלק הנכנסים היום אל הרצועה - מה ימנע מהם לפגוע גם בצינורות החיים שיגיעו מהאי? הרי אסונם - אומנותם. הם למדו כי היהודים הפראיירים נבהלים כשמצבם של הערבים רע, ולפיכך ישתדלו להרע אותו עוד ועוד.

אולי הגיעה השעה לומר די?

אולי הגיעה השעה להודיע לעולם כי אין לנו שום כוונה להמשיך לטפל ב"אסון ההומניטרי" שהערבים ממיטים על עצמם במכוון זה מאה שנה? אם העולם רוצה להמשיך לפרנס את הפליטים הטפילים שיסרבו להשתקם גם עוד אלף שנה - שיהיו בריאים. שימשיכו להאכיל אותם ולממן את החינוך לשנאת ישראל גם עוד מאה דורות. אנחנו נדע להתגונן מפניהם. ואין לנו שום כוונה לעזור לאויבינו המשתמשים באסונם כנשק נגדנו.