הילד סיים את הטירונות. פעם היו אומרים "גמר", אבל השורש גמ"ר נכחד מהשפה העברית המדוברת. למה? מה למה? שאלתם משהו? סליחה, אני לא מרוכז במיוחד, קצת נרגש. בכל זאת, הילד כבר לא טירון.לרוב הקוראים העניין הזה לא בא כהפתעה גמורה: אם אי־שם לפני כמה חודשים סיפרתי בהתרגשות על הצטרפותו של האפרוח לצבא ההגנה לישראל, הרי שהגיוני שהגענו כבר לסיום הטירונות. ובכל זאת, הרשו לי להתעכב לרגע במגרש המסדרים, ליד איזו אנדרטה שבצלה מנסים מאות חיילים נרגשים לדחוס כמה שיותר פחמימות וסוכרים בשלושת רבעי השעה שניתנה להם עם ההורים.

אני לא אעמיד פנים, חלילה, שהטירונות שלו חלפה לידי. בכל יום שישי שבו שב הביתה בישלתי כאילו אני מארח לפחות 20 מוזמנים לארוחת חג. ובעוד אני טורח על הסירים, אמא שלו, אישה משוחררת באופן שלא ייאמן, התחפשה לרגע לכובסת ואחר כך התנפלה על השלל כאילו היא מתאמנת לאליפות העולם בגיהוץ. לשווא הסברנו לה שאין טעם לגהץ מדי ב' לקראת שבועיים בשטח. אז הילד אולי התקשה מעט בירי במצב כריעה בגלל הקפלים הנוקשים מדי במכנסיים, אבל העיקר שיידעו אויבינו שמאחורי כל חייל עברי עומדת אמא עם מגהץ אדים שלוף, מוכנה להסתער.

ועדיין, לסיום הטירונות הגעתי במצב כמעט אדיש: אולי מפני שהוא מסכם רק פרק קצר במסלול ארוך ואולי מפני שטרדות השבוע עוד ניקרו בראשי. הלך הרוח הזה נמשך גם לאורך הטקס הקלישאי משהו: דבר מפקד כזה ומפקדת כזו, פרק מספר יהושע על כיבוש הארץ, "מגש הכסף" של אלתרמן וכמובן: ספרי תנ"ך, נשק וכל מרכיבי החבילה המקובלת, דחוסים בחצי שעה שמזכירה מעט את טקס הדלקת המשואות בין תוגה לחגיגות. אז למה אני עדיין מרכז אתכם בפינת מגרש המסדרים ולא משחרר אתכם לשבת? כי בסוף כן התרגשתי.



התרגשתי ממארש צה"ל, אותה מנגינה של תופים וכלי נשיפה שאין ישראלי שלא יכול לזמזם בעל פה; התרגשתי מהניסיונות המגושמים של הטירונים לשעבר להתנהל עם נשק ללא רצועה ביד אחת וספר תנ"ך ביד השנייה; והכי התרגשתי כשהם שרו את "התקווה". פחות בגלל המילים המוכרות והרבה יותר בגלל הכוונה העמוקה שבה הם הגו אותן, מרגשים אפילו ציניקן כמוני שיודע שעוד יהיה להם מספיק זמן להתהפך על המדינה שלהם. כשיגדלו ילמדו שכל השנים היפות שהשקיעו במדים הן רק פרומו לשנים ארוכות של עבודה כדי לקיים מנגנון טפילי של אוכלי חינם - מח"כ ועד לבלר. רוצה לומר: העצבים עוד יבואו, עכשיו הזמן להתענג על התום.

אז למה התרגשתי כל כך אף שבאתי קצת עצבני על המדינה וקצת טרוד וקצת אדיש לכל דבר שלא היה קשור באוכל שהכנתי לנו לפריסה שהקדימה את הטקס? ראשית, כי אני סאקר של מניפולציות מלודרמטיות ידועות מראש: אלתרמן, למשל, מרטיב את עיני בכל פעם מחדש, ו"מארש צה"ל" עושה לי חשק לצעוד בגאווה אף על פי שחלפו כבר עשרות שנים מאז שצעדתי בסך ותרגלתי ת"ס תס"ח.

אולי כי אני נזכר בכך שהיה מתנגן לו בין התוכניות השונות ביום העצמאות, שהיה היום היחיד בשנה שבו היה הערוץ היחיד במדינה משדר באלפי גוונים של שחור־לבן במשך כל הלילה! והרי אין אדם בגילי שלא מצא את עצמו מנקר בארבע לפנות בוקר, בין שידור של "מבצע יהונתן" באישון לילה לבין "חסמב"ה ושודדי הסוסים" בואכה חידון התנ"ך העולמי לנוער יהודי, רק כדי לראות את הפלא שלפיו טלוויזיה יכולה להיות משודרת גם בשעות שאינן שלוש וחצי השעות שמפרידות בין דליה מזור בתפקידה כקריינית רצף לבין האצבע מ"פסוקו של יום".

הנה כי כן, ציינתי לעצמי, הישראליאנה השמאלצית הזאת חדרה לי ללב וגרמה לי להתרגש מהקלישאות הכי נבובות. אבל אולי, רק אולי, לא היו אלה הקלישאות: אולי זה היה גם (כלומר, מעבר לעובדה שמדובר בילד שלי שצועד לו גאה על הרחבה) לראות את המוטיבציה בעיניהם שלא פחתה כהוא זה, למרות הניסיונות הבלתי פוסקים של כל מי שהתייאשו מהמדינה להוכיח לנו באותות ובמופתים עד כמה אנחנו כבר לא נלהבים. אולי היו אלה החיילות בנות שאף על פי שלא קיבלו הנחות מאף אחד (כך דיווח לי המקור מהשטח), צעדו נרגשות וגאות באופן שאף פרימיטיבי מצפת ועד בית אל לא יצליח לקלקל.

ואולי זאת הידיעה שלמרות הכל יש פה שלם הגדול מסך חלקיו, שלם שנהוג לקרוא לו "הרוב הדומם": זה שיודע שכל יכולתנו להתקיים בין הגויים כשווים היא משום שאנחנו כבר לא רק יהודים אלא גם ישראלים, זה שדוחה על הסף "פקודות" מרבנים, זה שבא כשקוראים לו, אתם יודעים: הישראלים שמהם עשוי מגש הכסף שעליו מתקיימת מדינת היהודים.