אם הייתם אומרים לאזרח ישראלי לפני 20 שנה שראש הממשלה שלו ידבר בעתיד הלא רחוק על סיפוח יהודה ושומרון ברצינות, לא בלגלוג או בציניות, אלא כתוכנית אופרטיבית, ועוד יוסיף ויאמר שגם ארה"ב לגמרי באותו ראש בעניין, הוא כנראה היה מפסיק לקחת אתכם ברצינות.

העובדה שראש הממשלה אומר דבר כזה (ופחות חשוב אם ארה"ב באמת הובאה בסוד העניינים או לא) ומדבר על כך בגלוי ובביטחון, כאילו אין דבר ברור מזה, מרגשת מאוד. דווקא משום שהמשפט הזה נאמר כלאחר יד כמעט, שזאת כבר שיחה שגרתית, אופציה אפשרית, תכנית מדינית, שהשאלה היא עכשיו לא האם לספח, אלא מה בדיוק מספחים קודם, היא לא פחות מנס.

הדיונים היום הם אם להתחיל להחיל את הריבונות בשלב ראשון על מעלה אדומים או על שטחי C, וכל המלעיזים השואלים "מה תעשו עם הפלסטינים" נתפסים כיום כפארטי פופרים. לו היו מתרגשים לבשר לנו על התוכנית הזו, ומצהירים על זה עם רול תופים מקדים וחצוצרה, הייתי מתרגשת הרבה פחות מאשר האופן הנונשלנטי שבו ראש הממשלה התייחס אליה בישיבת הממשלה אמש.



רעיון הסיפוח נחשב הזוי רק לפני שנים אחדות, והדהד במוחם של יחידים בלבד. האנשים האלה כל כך האמינו ברעיון הזה, שהעובדה שרק הם חושבים ככה, לא הרתיעה אותם. אחרי שנים של עבודה, ושל רתימה של עוד ח"כ ועוד שר, שכנוע עמוק וזריעת זרעי הרעיון בלבם, היום הסטטיסטיקה התהפכה, ורוב העם תומך בסיפוח. וראש הממשלה יודע את זה.