שלוש פעמים המליצה משטרת ישראל להעמיד את בנימין נתניהו לדין בעבירות שונות. פעם ראשונה בשנות ה־90 (פרשת בראון־חברון), פעם שנייה בשנת 2000 (עמדי והמתנות), פעם שלישית גלידה פיסטוק אתמול, והפעם על שוחד. שלוש משטרות שונות, עם חוקרים שונים, מפכ"לים אחרים לגמרי, ראשי אגף חקירות משתנים. ועדיין, ראש ממשלת ישראל עומד מול המצלמות, מישיר אליהן מבט וקולו לא מרעיד כשהוא מנסה לערער את אמינותם של חוקרי המשטרה, כשהוא מנסה לבנות נגדם תיק, כשהוא מנסה לזהם את החקירה המקצועית, הנקייה, היסודית והאמינה שנמשכה יותר משנתיים וחשפה את תעשיית השוחד המשפחתית שפרחה בין בלפור לקיסריה. הוא עושה את זה, ואפילו לא מתבייש.
 

נשאלת השאלה איך הוא מעז. איך הוא מרהיב עוז לטנף את רוני אלשיך, אדם שהקדיש את כל חייו לביטחון המדינה, איש שהוא־עצמו מינה (תוך רמיזה להבטחת שוחד משלו), איש נטול פוליטיקה, מתנחל לשעבר שגדל בקריית ארבע ונמנה על הבייס המיתולוגי של ביבי כל חייו. איך הוא מעז ללכלך את ניצב מני יצחקי, שדחה את הפנסיה שלו וכילה את מיטב האנרגיה שלו בשנים שבהן היה כבר אמור לשחק עם הנכדים, כדי להשלים את תיקי הביב והשופכין האלה. איך הוא מעז להטיל דופי בקצינים ככורש בר־נור ואנשיו, המשרתים בזרועותיה השונות של יחידת העילית להב 433.
 

האם הוא באמת מאמין, ראש הממשלה שלנו, שאחריו המבול? שלא נזדקק למשטרה הזו בעתיד? שאמון הציבור בגוף המרכזי המופקד על אכיפת החוק במדינה הוא נכס הרשום בטאבו על שמה של משפחת נתניהו? נראה שכן. הוא מאמין בזה, ויש לא מעט אנשים שמאמינים לו. היחיד שהתקרב לשפל המדרגה הזה אתמול בערב היה שר התיירות יריב לוין. האיש צייץ אתמול משהו כזה: "הערב נחשף המהלך הבזוי לביצוע הפיכה שלטונית נגד רצון הבוחר. בושה וחרפה שהעד המרכזי נגד ראש הממשלה נתניהו הוא הפוליטיקאי יאיר לפיד שמנסה כבר שנים להחליף אותו בתפקיד", וכו' וכו'.
 



אז ככה: ראשית, לפיד היה שר האוצר כשנתניהו ניסה להאריך את "חוק מילצ'ן". יכול להיות שבמונחים של לוין (תכף נגיע לזה), לפיד היה אמור "לשכוח" את הדרישה שקיבל מנתניהו, או סתם לשקר בחקירה, כמקובל. אם התיק היה בנוי על לפיד, גם אני לא הייתי חש בנוח. אבל לעדותו של לפיד יש תימוכין בעדויות נוספות של בכירי האוצר, כך שלוין יכול להיות רגוע.

בנימין נתניהו ויאיר לפיד. צילום: פלאש 90
 


או שלא: כי בחקירה המשטרתית התברר כי נתניהו קיים בביתו פגישה בהולה ביום שישי, זמן קצר לפני כניסת השבת, כשהיה בעיצומו של הרומן האסור עם נוני מוזס. אז, כשנתניהו חיפש דרכים לסייע למוזס להגביל את "ישראל היום", הוא קרא בחשאי לשני ח"כים ממקורביו וביקש מהם למתן את ההתנגדות התקיפה שלהם להצעת החוק ההיא של איתן כבל. אחד הח"כים האלה היה, ניחשתם נכון, יריב לוין. ומה הוא אמר בחקירה? אז זהו, שהוא לא אמר. הוא לקה באמנזיה ולא זכר את הפגישה שהוזמן אליה אצל נתניהו, ערב השבת. ולא זכר מה נאמר בה. למרבה הצער, ארי הרו ובנימין נתניהו דווקא זכרו מצוין את הפגישה הזו, על נוכחיה ותכניה. כך שלוין יוצא די גרוע מהסיפור הזה. בערך כמו שיצא נתניהו מסיפור הסיפוח והאמריקאים יום קודם. העיקר שהוא מלין על לפיד.
 

בנימין נתניהו הוא איש רב כישרונות, אינטליגנטי באופן יוצא דופן. איש עם יכולות נדירות באמת. איך הוא לא למד לקח מפרשת עמדי והמתנות? איך הוא לא הפנים שישנם רגעים בחייו של אדם שבהם הוא צריך להישיר מבט אל גורלו, להתייחד עם קונו, להושיט יד אל הכיס האחורי, לשלוף משם ארנק ולשלם על משהו. איך יכול להיות שהוא מסתבך פעם ועוד פעם, שוב ושוב, ועוד שוב אחד, בדיוק באותם מעללים? איך אחרי שהוא נחלץ מהם בדרך נס בפעם הראשונה (כדאי לקרוא את הדוח הציבורי של היועמ"ש רובינשטיין ואת חוות דעתה של פרקליטת המדינה ארבל), הוא ממשיך לפעם השנייה, והשלישית, ומי סופר.
 

ועוד משהו: מה שנחשף בחקירה הזו הוא קצה הקרחון. כי מילצ'ן ופאקר לא היו לבד. כמותם החזיק נתניהו מיליארדרים רבים ששים אלי קריאה, עמוסי מתנות ותופינים וטובות הנאה. מיליארדרים של חליפות, של מטוסים, של תכשיטים, של אלף ואחת הטבות אחרות. חלק מזה נחשף בתחקירים השונים (ע"ע ביביטורס), חלק במקומות אחרים, חלק מעולם לא נחשף. תיקים 1000 ו־2000 הם קצהו הנידח של קרחון ענק.


תיק של מיליון שקל

עוד דבר צריך למחוק מהלקסיקון: סיגרים ושמפניה. תיק 1000 הוא תיק של מיליון שקל. אספקה שוטפת של מצרכים, מול דרישה, באריזות שחורות אטומות, לדרישתה של הגברת. לא מתנות ולא חברים. את האספקה הזו הם דרשו סביב השעון, גם כשמילצ'ן לא היה בארץ. הוא לא הגיע לפתח דלתם עם תשורה צנועה. הנהגים יצאו בהולים לבתי העסק והעבירו משלוחים. בשלב מסוים אפילו מילצ'ן, מיליארדר כבד, נזקק לשותף שיישא יחד איתו בנטל, וגייס את פאקר. כל זה כדי להשביע את הרעבון האינסופי, הבלתי נגמר, של המשפחה המלכותית. ואם חס ושלום התעכב איזה משלוח, או תכשיט, אז הם שמעו ממנה, או ממנו.
 

החקירה הייתה יסודית. התגלו בה לפחות ארבע תמורות שהעניק נתניהו למילצ'ן בעבור טובות ההנאה. סיפור רטאן טאטא, שמעוגן גם בקטע המתואר בספרי "נתניהו", על המאמץ של נתניהו לקדם אזור סחר חופשי לטובת מילצ'ן ושותפו ההודי. סיפור "חוק מילצ'ן", שבו ניסה נתניהו לקדם הארכת חוק ששווה למילצ'ן מיליונים. סיפור הוויזה, וסיפור שוק הטלוויזיה והאיחוד בין "קשת ל"רשת". שוב נחשפת הערווה במלוא קלונה.

הפגישות הליליות שבהן מוזעק שלמה ("מומו") פילבר לביתו של מילצ'ן, שם יושב גם ראש הממשלה, שמכהן גם כשר התקשורת, והשניים מעניקים למילצ'ן ייעוץ צמוד ורוקמים יחד איתו את המזימה התקשורתית התורנית. סיטואציות הלקוחות כולן מסרטי מאפיה איטלקיים דלי תקציב. אני לא יודע מה יחליט בסופו של דבר היועץ המשפטי לממשלה ומה יפסקו, אם יפסקו, בתי המשפט. אני יודע שנתניהו הגדיר מחדש את המושג "כלום". כי אם כך נראה לא יהיה כלום כי אין כלום, אז איך זה נראה כשיש?


נתניהו וכחלון צריכים להתפלל עכשיו לגשם. מה גשם, סערה. בשבת. מעל בלפור. אם אפשר, שבר ענן. שר האוצר ישוב יחד עם נתניהו באותה סירה דולפת. כרגע, נתניהו שואב את המים החודרים פנימה במהירות כדי להמשיך לצוף. כחלון עוזר לו. כחלון יפסיק לעזור לו ויקפוץ למים רק כשיתברר שהסירה הולכת לטבוע. כשיתברר שיותר מים חודרים פנימה, מהמים שביבי שואב החוצה. זה יכול להתברר רק ברחוב, בסקרים, במסה הקריטית שאמורה להצטבר בראשם, לבם ובטנם של אזרחי ישראל שסבורים עדיין שישראל ראויה לראש ממשלה ישר. ככה פשוט. לא גאון, לא נדיב ולא אכזר. פשוט ישר. זה אפשרי.