בנימין נתניהו יצא לקרב חייו. בעיניו כולם נגדו ותמיד זה היה כך. לכן עבורו יום הגשת המלצות המשטרה בחשד לשוחד לא היה יום שונה. הוא תמיד לבד, תמיד מתבצר ונאבק בכולם. ותמיד מנצח. לטובת הקרב מגייס נתניהו את כל העומד לרשותו: כושר ביטוי, אמון העם, חבריו למחנה הימין, האינטרסים של הקואליציה, הכפשת המשטרה, השמצת התקשורת. כל מה שיעבוד. הוא לא בוחל בכלום.
מכל ההשמצות והעלבונות שמטיחים בנתניהו, זו שהכי מקפיצה אותו, פוגעת ומעליבה היא האשמתו בחוסר החלטיות. נתניהו היה יכול לבלות דקות ארוכות בנחרות בוז ובמשיכת כתפיים אם היו מזכירים לו משהו שקשור בזגזוג, זה היה מטריף אותו. אריק שרון ז"ל, יריבו של נתניהו מבית, ידע את זה. לכן הוא השתמש בהשמצה הזו פעם אחר פעם, בארסיות ובהנאה גלויה. הדבר בא לידי ביטוי למשל במרכז ליכוד בזמן הקדנציה הראשונה של נתניהו. "פנה אלי ראש הממשלה וביקש את עזרתי", סיפר שרון. "אמרתי לו: 'ביבי, הייתי שמח לעזור לך, אבל אינני יודע אם לעזור לידך הימנית או השמאלית'". שרון ידע שזה מה שמשגע את נתניהו. כל מי שהכיר אותו ידע.
נתניהו פועל בזירה הפוליטית על פי מתכון המפרשית של אהוד ברק. כאשר מתחו עליו ביקורת על שינוי תכוף בעמדותיו, הסביר ברק שהיעד שלו הוא להגיע לחוף מבטחים. כמו בספינת מפרש, הוא הוסיף, יש לשוט פעם מערבה ופעם מזרחה, העיקר הוא המטרה והדרך, גם אם היא נראית מזוגזגת. ברק הצליח להטביע כך את ספינת הממשלה שלו בזמן שיא של שנה ושלושה חודשים.
נתניהו לא מסביר את דרכו כמו ברק. הוא מכחיש והודף. בשלב הזה הוא שינה את הסיסמא "לא יהיה כלום כי לא היה כלום" והפך אותה ל"לא ייצא כלום". כלומר מה שקובע הוא מבחן התוצאה. זה הטיעון המרכזי שלו נגד המלצות המשטרה.
כך הוא טוען בתיק 2000, שבו נדונו השיחות המלוכלכות שניהל עם ארנון מוזס, המו"ל של "ידיעות אחרונות". התמלילים שהציג בכישרון רב גיא פלג לא הותירו מקום לספק: היו שיחות, הייתה הצעה. נתניהו אפילו הקליט אותה באמצעות ארי הרו, מי שהפך לעד מדינה. נתניהו התחזה למי שיכול לשלוט ב"ישראל היום". אולי הוא שיקר, אבל בשורה התחתונה הוא הציע לרסן את קו העיתון של מקורבו שלדון אדלסון תמורת שינוי הקו הביקורתי של "ידיעות אחרונות". זה מושחת, פגום ומסריח. זאת הצעת שוחד לכל דבר ועניין.
נתניהו לא רץ למשטרה כדי להגיש תלונה נגד מוזס. הוא נתן לו להבין שיש על מה לדבר. אחר כך החליט לרדת מהעניין או שמלכתחילה כלל לא התכוון למלא את הבטחתו. מיד לאחר פרסום ההמלצות של המשטרה התייחס ראש הממשלה לתיק ואמר: "איך אפשר לומר שפעלתי לטובת נוני מוזס על ידי העברת החוק לסגירת 'ישראל היום', כשעשיתי את ההפך הגמור? הובלתי את ההתנגדות לחוק ועשיתי יותר מזה: פיזרתי את הכנסת וסיכנתי את עתידי הפוליטי ולכן החוק לא עבר".
"בניגוד אלי, 43 שרים וח"כים פעלו לטובת מוזס ובשליחותו", הוסיף נתניהו. "הם קידמו את הצעות החוק שלו וקיבלו סיקור מלטף ב'ידיעות אחרונות'. איך רובם ככולם לא נחקרו ולא הוגשה נגדם המלצה, ודווקא נגדי - מי שהוביל מלחמה נגד החוק והביא להפלתו - יש המלצות?". אולם גם אם חברי כנסת פעלו נגד "ישראל היום", השאלה היא אם קיבלו תמורה עבור מעשיהם. בכל מקרה, העובדה הזו לא מלבינה את מעשיו של נתניהו, להפך.
נקודת אל־חזור
הזגזוג הזה הוא קו ההגנה של ראש הממשלה, שפעל כך בעבר גם בנושאים מדיניים. למשל, בזמן ההתנתקות. נתניהו טוען שהתנגד להתנתקות ומכריז שהוא היה היחיד מבין חברי הממשלה שהתפטרו מתפקידם בשל ההחלטה. זה נכון, רק שהוא התפטר אחרי שמהלך ההתנתקות הגיע לנקודת אל־חזור, אחרי שהוא עצמו הצביע בעדו בכנסת ובכך אפשר את קיומו. יש תיעוד - הוא אמר כן. הוא ושרי הליכוד שיושבים כיום בממשלתו.
תשאלו את המתנחלים מה הם חושבים על מהלכיו של נתניהו. אותו דין זגזוג חל גם על ניהול המשא ומתן המדיני. כבר שבע שנים שראש הממשלה מדבר על קידום פתרון שתי מדינות לשני עמים. הוא אמר זאת לברק אובמה ולג'ון קרי ולכל העולם. אנשי ימין אומרים שהוא גרם נזק אדיר בכך שאפשר את המשך הדוקטרינה הכושלת הזאת.
במשך תשע שנות נתניהו האחרונות לא הוצגה ולו פעם אחת תוכנית הימין לפתרון הסכסוך. היא לא הונחה על השולחן, לא נדונה בקבינט, לא טופלה בחדרי האנליסטים העומדים לרשות ראש הממשלה או נבחנה במטה לביטחון לאומי, במשרד החוץ שהוא מופקד עליו או בצה"ל. כלום. נתניהו דבק בנוסחת שתי המדינות הכושלת שאותה הוא מתעב ותירץ זאת בנסיבות. היבחרותו של דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב הייתה הזדמנות לשנות כיוון, אולם נתניהו לא עשה זאת.
הוא יוכל לדבוק בססמה החדשה שלו "לא ייצא מזה כלום". הוא יוכל לטעון שבתחבולות השיג את היעד של סיכול אופציית המדינה הפלסטינית. הוא יוכל לומר: דיברתי על מדינה פלסטינית, אבל לא התכוונתי לכך; דיברתי עם רון לאודר על נסיגה מהגולן, אבל לא התכוונתי לכך; הצגתי לג'ון קרי אפשרויות לנסיגה, אבל לא התכוונתי לכך.
באותם משקפיים אפשר לבחון את בלימת האיום האיראני. כל השפעתו של נתניהו בוושינגטון, כל קשריו, נאומיו ומהלכיו לא בלמו את איראן. בסופו של דבר, התוכניות הגרנדיוזיות להפציץ, להוריד, לסכל ולחבל בגרעין האיראני פוגשות את איראן מעבר לגבול עם מיליציות חמושות ועם הסכם גרעין מפנק. נתניהו אומר: עשיתי כל מה שיכולתי. זה העולם ההפוך שלו.