1. השבוע האחרון חלף בשקט בגבול ישראל־סוריה. לא נרשמו תקריות - לפחות לא דווח עליהן - מאז השבת האחרונה והאלימה שבה טיל קרקע־אוויר סורי הפיל מטוס F־16I. באותה תקרית, החמורה ביותר מאז החלה מלחמת האזרחים בסוריה (שבחודש הבא ימלאו לה שבע שנים), שיגרה סוריה 25 טילים לעבר מטוסי חיל האוויר שהפציצו את קרון הפיקוד ששיגר והפעיל את המל"ט האיראני שחדר לתחומי ישראל. בהפצצה נהרגו כמה איראנים, אך איראן, שמכחישה את עצם קיום האירוע, מסתירה את מותם.
אגב, משגריו האיראנים של המל"ט קיוו כי בזכות הטכנולוגיה המתקדמת שלו הוא יחמוק מבעד להגנה האווירית של ישראל ולא יתגלה. גילויו מעיד לא רק על היכולות האיכותיות של ישראל, אלא גם על כך שהחמקן האיראני בנוי ככל הנראה מחומרים שנופלים באיכותם מאלה שיש לארה"ב, ואפשר להניח שגם
לישראל. המל"ט האיראני נבנה על סמך מל"ט חמקן אמריקאי שאיראן הצליחה ליירט בשטחה.
כתוצאה מתגובת ישראל, איראן יכולה להסיק אחת משתי מסקנות: לפעול בעתיד בזהירות רבה ולא להתגרות בישראל, או לנסות לפעול ביתר עוצמה ותוקף כדי לגבות ממנה מחיר גבוה יותר.
בחיל האוויר ממשיכים בתחקיר נסיבות האירוע, ויש מחלוקת בשאלה אם צבא סוריה הציב מארב מתוכנן נגד מטוסים, או שמא סוללות הנ"מ היו בכוננות עליונה. אם היה זה מארב יזום, איראן הייתה צריכה להיות מתואמת עם סוריה עד לפרט האחרון בכל הקשור לשיגור המל"ט שלה. כך או כך, הירי המסיבי של הטילים יכול אולי להעיד על שינוי באסטרטגיה הסורית. בתקופה הראשונה לפעילות חיל האוויר בשמי סוריה, שהחלה לפי מקור אחד כבר ב־2012, ולפי מקור אחר מאוחר יותר - לא ניסו מערכות הנ"מ של סוריה לאתגר את המטוסים הישראליים. הקשב של משטר אסד היה נתון למלחמה נגד המורדים. בשלב מאוחר יותר, לפני כשלוש שנים, החלו מערכות ההגנה האוויריות של סוריה לשגר טילים בודדים לעבר כל מטוס שחדר לשטחה והפר את ריבונותה.
רמז לאפשרות שמשטר אסד שינה אסטרטגיה כלפי תקיפות חיל האוויר ניתן היה למצוא השבוע בשני מקורות. ראשית, סגן שר החוץ הסורי איימן סוסאן אמר במסיבת עיתונאים בדמשק כי אם ישראל תתקוף שוב "צפויות לה הפתעות נוספות", שאותן לא פירט. המקור השני הוא העיתונאי הבלגי אליג'ה מנייה, שמסקר את חיזבאללה מאז הקמתו הרשמית ב־1984 (שנתיים קודם לכן פעל הארגון רק כמיליציה). מנייה, המסייר באזור, דיווח מבירת סוריה כי "הפיקוד הסורי ובעלי הברית שלו (רמז מן הסתם לאיראן) החליטו לכפות על ישראל סדר חדש של פתיחה באש וירי".
על פי אותו דיווח, כל הפרה של המרחב האווירי הסורי תיענה בירי של טילים רבים לא רק לעבר המטוסים, אלא גם לעבר יישובים ברמת הגולן. "הכוונה היא לא לפגוע במטרה מסוימת", כתב מנייה, "אלא רק למנוע מהישראלים לנהל שגרת חיים ולאלצם לשבת במקלטים". במילים אחרות - אם הדיווח נכון, הרי זו הגרסה הסורית לניסוח הישראלי רב־השנים ש"אם בצד שלנו לא יהיה שקט, אז גם לא יהיה שקט מעבר לגבול".
אם אכן החליט אסד על שינוי בתורת המלחמה שלו כלפי ישראל, הוא מסתכן מאוד. ברור גם לו וליועציו שישראל תגיב בהתאם, בעוצמה שתעלה על זו של השבת האחרונה, שבה השמיד חיל האוויר כמחצית מכלל מערך ההגנה האווירית של סוריה. במקרה כזה, המשמעות היא הסלמה עד כדי מלחמה בין ישראל לסוריה, שעלולה גם לשאוב אליה את איראן וחיזבאללה. לאחר שהצליח לייצב את משטרו ולהחזיר לעצמו את השליטה בערים הגדולות ובצירי התנועה המרכזיים, הדבר האחרון שאסד רוצה הוא לפתוח חזית חדשה מול ישראל, על כל עוצמתה.
ולכן, גם משום שישראל אינה מעוניינת בהסלמה, ספק רב אם הסלמה כזו והתדרדרות צפויות להתרחש. אך אנו כבר יודעים למי ניתנה הנבואה, בוודאי במזרח התיכון. הצדדים המעורבים בוחנים את גבולות המעטפת של השני ואת סף הספיגה שלו. עד היום הם נהגו במדיניות שקולה ובתגובות מדודות, שנועדו להכיל כל תקרית גדולה כקטנה, ולמנוע ממנה להתפתח למלחמה כוללת. נראה ששם המשחק בעת הזו הוא מי ימצמץ ראשון: אסד, חמנאי או נתניהו. המבחן צפוי להתקיים בתקיפה הבאה של חיל האוויר.
2. לאחרונה חתם שר האוצר משה כחלון על תקנה המתירה סחר עם עיראק. התקנה היא במסגרת פקודת המסחר עם האויב, שבמקור הותקנה ב־1939 בתקופת המנדט הבריטי וכוונה נגד גרמניה הנאצית ובעלות בריתה. עם קום המדינה אימצה ישראל את החוק. מדינות אויב שהוגדרו על פי הפקודה היו ירדן, סוריה, לבנון, מצרים ועיראק. במרוצת השנים עבר החוק כמה שינויים. שנים לאחר המהפכה האסלאמית ב־1979, צורפה איראן לרשימה. אגב, במשפטו של נחום מנבר, שריצה עונש מאסר של 16 שנים בשל מכירת כימיקלים שהיו מיועדים לייצור נשק כימי, עוררו פרקליטיו את השאלה אם איראן היא מדינת אויב או לא.
לאחר הסכמי השלום ב־1982 וב־1994 הוחרגו מצרים וירדן מהחוק. בעקבות פלישת ארה"ב והפלת סדאם חוסיין ב־2003 הוחרגה גם עיראק, ומאז חותמים שרי האוצר כל שנה על חידוש התקנה. על פי משרד האוצר, ההחרגה נועדה "לאפשר לגורמים כלכליים ומדיניים ישראליים להשתלב בפעילות הכלכלית בעיראק, וכן לקחת חלק בעבודות השיקום המתבצעות במדינה על ידי גורמים בינלאומיים".
רוב הסחר נעשה עם החבל האוטונומי הכורדי, ובחלקו מתקיימים קשרים מסחריים עם עיראק באמצעות אנשי עסקים כורדים. הסחר כלל מכירת ציוד להשקיה ומיכון חקלאי, תרופות, ציוד רפואי וציוד תקשורת. היו ישראלים שקנו נפט כורדי שהוזרם דרך הצינור לנמל ג'יהאן בטורקיה ומכרו אותו בשווקים בעולם. דיווחים זרים גם סיפרו על נפט כורדי שהגיע בדרך זו לבתי הזיקוק בישראל. היה אפילו יצוא של תמרים לעיראק, שממנה הגיעו לישראל לפני עשרות שנים חוטרים של עצי הדקל. המלחמה בעיראק פגעה קשות במטעים ובגידולי התמר, ונוצר שם מחסור גדול.
בשנים הראשונות להקמת החבל הכורדי האוטונומי פעלו בכורדיסטן גם יועצי ביטחון ישראלים, רבים מהם יוצאי מערכת המודיעין כמו דני יתום, שהיה ראש המוסד. היועצים והמומחים מישראל בנו את גדר הביטחון בנמל התעופה של ארביל, בירת החבל, ואימנו את יחידות הפשמרגה - הכוח הצבאי הלוחם של הכורדים.
הקשרים הביטחוניים היו תזכורת לנוכחות של המודיעין הישראלי ויועצים צבאיים בכורדיסטן באמצע שנות ה־60 עד ל־1975. אנשי המוסד וקצינים בצה"ל אימנו את כוחות הפשמרגה בהנהגתו של מולה מוסטפה ברזאני. נחום אדמוני, לימים ראש המוסד, שהה בכורדיסטן ביום שבו ניסו סוכנים עיראקים להתנקש בחייו של ברזאני. למזלו של אדמוני הוא עזב את המטה לסיור בשטח בעת שהתפוצצה הפצצה.
אבל למגינת לבם של הכורדים, בעיקר אנשי המפלגה הכורדית הדמוקרטית המונהגת בידי מסעוד ברזאני ובני משפחתו, בשנים האחרונות אוסר משרד הביטחון למכור לכורדיסטן ציוד ביטחוני. הם נאלצים להסתמך בעיקר על נשק אמריקאי שסופק ומסופק להם כחלק מתרומתם הגדולה של לוחמי הפשמרגה בהבסת "המדינה האסלאמית" בעיראק ובסוריה.
האכזבה של הכורדים מישראל כפולה. לא רק בגלל האיסור של משרד הביטחון, אלא גם בשל עמדתה המדינית של ירושלים. ראש הממשלה ושרים בכירים אחרים הביעו תמיכה בלתי מסויגת בכורדיסטן והבהירו כי ברגע שהכורדים יכריזו על עצמאות, ישראל תהיה הראשונה שתכיר בהם. גם פולין ויוון הביעו תמיכה בעצמאות הכורדית. ואכן, בספטמבר התקיים משאל עם שבו הצביע רוב מוחץ של 91% בעד העצמאות. במהלך משאל העם הונפו בכורדיסטן דגלי ישראל, וזה הספיק לנשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן, מתנגד חריף לכורדים, להצהיר כי המוסד מעורב במשאל העם ודוחף את כורדיסטן להכריז על
עצמאותה.
תוך זמן קצר הטילו עיראק, טורקיה ואיראן (שגם בהן יש מיעוטים כורדים) סנקציות על כורדיסטן, שכללו את סגירת המרחב האווירי והפרעה במסחר הנפט, על מנת לגרום לברזאני לחזור בו מצעדיו בדרך לעצמאות. באוקטובר איימו צבא עיראק והמיליציות השיעיות הנתמכות בידי איראן בפלישה לכירכוכ על מנת לכבוש אותה בחזרה. תחילה נערכו כוחות הפשמרגה להגנה על העיר, אך בשלב מסוים כל הכוחות הכורדיים נסוגו וכיבוש כירכוכ, העשירה בנפט, הושלם בפחות מיממה, כמעט ללא קרב. למחרת נסוגו הכורדים גם מהעיר סינג'אר, וכך חזרה למעשה כורדיסטן העיראקית לגבולות שלפני 2014 בתוך יומיים.
עקב אירועים אלה ולחץ בינלאומי, וכשהבין שנותר בודד משום שגם ארה"ב, המערב וישראל לא יכירו במדינתו, הודיע ברזאני כי לא יכריז על עצמאות. כורדיסטן חזרה להיות מה שהייתה: חבל אוטונומי בפדרציה העיראקית.
גורם נוסף שהחליש את יכולת הפעולה של הכורדים היה הפיצול הפנימי בקרבם. מול הפלג של ברזאני ניצב זה עשרות שנים הפלג של משפחת טאלבאני (אבי המשפחה ג'לאל שמת לאחרונה היה נשיא עיראק לאחר סדאם חוסיין. הזרוע הפוליטית שלהם נקראת "האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן"). כתוצאה מלחץ כבד של איראן (באמצעות מפקד כוח אל־קודס, גנרל קאסם סולימאני), נטשו בני משפחת טאלבאני, שמונהגים בידי אלמנתו ובנו של ג'לאל, את חזון העצמאות, ובמכלול הנסיבות שנוצרו לא הותירו ברירה לברזאני ואנשיו, שחשים נבגדים בידי אחיהם־יריביהם, אלא להתקפל.
במשך שנים רוב הקשרים שטיפחה ישראל באמצעות המוסד וגורמים אחרים היו עם משפחת ברזאני. הטאלבאנים נחשבו כמקורבים מדי לאיראן. כך לדוגמה מערכת הביטחון פעלה לפני יותר משלוש שנים נגד משה שי, בעברו בכיר באגף המבצעים של השב"כ, משום שנכנס לכורדיסטן ועשה עסקים בסולימנייה, מעוז משפחת טאלבאני. שי הוזהר כי הוא עלול להיות יעד לחטיפה של המודיעין האיראני ונתבקש שלא להיכנס לכורדיסטן. משלא שעה לאזהרות, וכפי שפורסם בנובמבר 2014 ב"סופהשבוע", הוא הועמד לדין על פי החוק למניעת הסתננות ונידון לעונש קל של עבודות שירות.
שי טען כי מערכת הביטחון נהגה איפה ואיפה באמצעות אכיפה סלקטיבית: דרשה ממנו שלא להיכנס לכורדיסטן אך התעלמה מנסיעות של עשרות אם לא מאות ישראלים אחרים. צעדי הענישה נגד שי הבליטו את היעדרה של מדיניות ברורה ואחידה ובלבול משפטי כלפי מדינות אויב. משרד האוצר, כפי שעולה גם מן הצו החדש של כחלון, מתיר סחר עם עיראק, אך מערכת הביטחון אוסרת לייצא אליה ציוד ביטחוני, גם אם הוא מיועד לאנשי ברזאני, ומעת לעת גם פועלת מכוח החוק למניעת הסתננות נגד מי שנכנסים לכורדיסטן.
אבל אפשר להעריך כי למרות התהפוכות בכורדיסטן והבירוקרטיה המתעתעת של משרדי הממשלה, חשיבותה הגיאו־אסטרטגית של כורדיסטן לישראל נותרה כפי שהייתה, וזאת בשל מיקומו של החבל בצומת דרכים ואינטרסים החיוני לישראל.
אפשר להניח כי ישראל ממשיכה לשמור על קשרים ולדעת מה מתרחש באזור שבו פועלים אנשי עסקים לצד אנשי מודיעין מטורקיה, איראן, ארה"ב ומדינות במערב, אזור עשיר בנפט שבו כוח צבאי לוחם ומיומן שהוכיח את עצמו במלחמה נגד דאע"ש, ושנמצא ביריבות כלפי המשטרים בבגדד ובטהרן.