אפשר להבין את התחושות של חבר הכנסת מיקי זוהר, ביחס למה שהוא מגדיר כרדיפת ראש הממשלה בנימין נתניהו. רבים בעם יסכימו איתו וגם הם מגדירים בשיחותיהם את הפרשות האלה כרדיפה. עם זאת, ולמרות שמותר היה לח”כ זוהר להשתמש בסערת הוויכוח בהרבה דימויים, הוא עשה טעות כשהשווה זאת לרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז”ל.


אומנות ההשוואה היא אומנות עדינה ואנחנו נופלים בה כל הזמן. כבר שמענו את השוואת היהודים לנאצים עוד בימי ישעיהו ליבוביץ’, שקבע בקולו הצבעוני שחלק מאיתנו הפך ל”יהודונאצים” (אוי, כמה יהנו מכך מספר אנשים בפולין של היום). עם זאת, ולמרות שהשוואות מכוערות נפוצות מאוד בוויכוח בישראל, אסור היה לח”כ זוהר הצעיר להשוות את הרדיפה אחרי נתניהו לרצח רבין. הוא יודע בעצמו שאין מקום להשוואה, ואם התנצלות הייתה אפשרות בפוליטיקה הישראלית, הייתי מציע לו בידידות להתנצל. לא יקרה כלום מיקי, תתנצל.

יצחק רבין בעצרת השלום, 1995 צילום: נאור רהב



הבלגה שנולדה מתוך הבנה פנימית שעלינו להישאר יחד

תתנצל, משום שרצח רבין היה מעשה כל כך נורא לחברה הישראלית, שהוא צריך להישאר מעל לכל שימוש זריז. אחרי הרצח ממש דאגתי שהחברה הישראלית תתפרק. העובדה שאחרי הרצח נשארנו יחד כעם אחד, למרות הוויכוחים המרים בינינו, איננה מובנת מאליה בעיני. כמו שבגין הבליג על הטבעת אלטלנה, הבלגה שבאה מתוך כוח תת הכרתי חזק, למען אחדות האומה שלנו, כך השמאל הבליג על רצח רבין ולא פירק את החברה. גם זו הייתה הבלגה שנולדה מתוך הבנה פנימית שעלינו להישאר יחד.

עמים נכנסו לתוך מלחמות אזרחים ונקרעו לשניים על פחות מזה, ואילו אנחנו ממשיכים יחד. האהבה גברה על יצרי הנקמה והשנאה. אולם זה מחייב כל אחד, גם את מתנגדי דרכו ומפלגתו של רבין, להתייחס בהרכנת הראש הראויה לזכר ולמשמעויות של הרצח. אז תתנצל, מיקי. זה יהיה רק לטובה. אפילו אם ברור שיטענו שההתנצלות לא מספיקה וימשיכו להזכיר זאת לך ולמחנה שלך שוב ושוב. ועדיין, ההתנצלות היא המעשה החשוב יותר.