יש גיל, באמצע שנות ה־20 לחייך בערך, שבו את מפסיקה לספור חצאים. אבל גם אם הפסקת לספור, איכשהו אין מנוס מלראות את מספר החודשים והימים שמתקתקים לך בפז"ם החיים. בעיקר כשאת הולכת לקופת חולים ויוצא הטופס הזה שמציין את הגיל המדויק שלך. 

בשבוע שעבר, בגיל 40 ושבעה חודשים וחמישה ימים, צמחה לי שן בינה ראשונה. זה מגוחך ועצוב כאחד. הסביבה הגיבה בעיקר בהסתלבטויות על החוכמה שנחתה סוף־סוף, ואף אחד לא לקח אותי ברצינות כשטענתי שמדובר בכאבים איומים באמת. שמתי לב שכשאת מבוגרת וכואב לך, למין האנושי יש נטייה לעודד אותך על ידי סיפורי אימה כקונטרה לצרת העשירים שאת מנופפת בה. כואבת לך השן? אמר לי חבר בקפה, עברתי עקירה של ארבע שיני הבינה ולא הרגשתי את ההרדמה, אז תגידי תודה. 

והנה עוד דבר אופייני למבוגרים מנחמים. ילד שכואב לו זוכה לחיבוק ולעידוד ("מחר זה יעבור"). גם אם בתוך תוכנו אנחנו יודעים שעד שלא יחפור שם רופא זה לא יעבור, אנחנו לעולם לא נודה בפניו בכך. אבל כשאת מבוגרת, אנשים מכריחים אותך להכיר תודה, לא לשם הברכה אלא "תגידי תודה שזה לא יותר גרוע, כי יכול היה להיות יותר גרוע". ואחר כך אנחנו מתלוננים פה על הפולנים.



כשהקלדתי בגוגל "פתרון לכאבי בקיעת שיניים אצל מבוגרים", הגעתי לעמודים שמדברים בהם על משחות לתינוקות, על ערסול (הציעו לי בעיטה בברך כדי להעביר את הכאב למקום אחר) ועל נשכנים, וגם על כל מיני משחות שהוצאו מחוץ לחוק כי הן עלולות בשימוש לא נכון לגרום למוות. מיד חיפשתי תשובה לשאלה: "האם המשחות הללו מוצעות למכירה בשוק השחור?". מניסיון, רק דברים שעלולים לגרום למוות על פי הכסת"ח של משרד הבריאות בכל הנוגע לטיפול בילדים עוזרים לכאבי תופת אצל מבוגרים, שתכלס לא יכולים לבכות כמו ילד בן שנתיים. אין לנו לגיטימציה לכך, וחבל. תחשבו כמה כסף היינו חוסכים על כדורים. 

אגב, דוקטור גוגל גילה לי שאני לא היחידה שחוטפת את הבינה רק בגיל 40. היה איזה בן 70 אחד שהסתובב בעולם ובדיוק כשהחליפו לו את כל מערכת השיניים לתותבות, ארבע הבינות החליטו לצאת. יכולנו להיות כנראה זיווג משמיים. 

לפתע הבנתי שלפני 20 שנה לא הייתי יוצאת מזה כל כך בזול. לו הייתי אדם נורמלי, על פי ויקיפדיה, שיני הבינה שלי היו צומחות בין גיל 17 ל–21. ואז סביר להניח שהייתי יושבת עם התקף חרדה בחדר ההמתנה של רופא ומפחדת שאמות מהמכשירים ולא מהכאב. לא היה לי אז טלפון סלולרי, וגם כשקיבלתי אחד כזה, הוא שקל טונה וחצי והשתמשתי בו רק במקרים של דיווח שאני בסדר במקרה שהיה פיגוע בתקופת פיצוצי האוטובוסים, וגם זה עלה הון. 

החיים היו אז פשוטים אך מלאי חרדה. לא היה מי שירגיע אותך ויסביר לך ששורש של ציפורן (איפה קונים?) ושמן קוקוס (האלוהים החדש) הופכים יחדיו למשחה מאלחשת לכאבי שיניים, כי מי צריך רופא כשיש עשרות אתרים של תרופות סבתא שסוגרות סתימות בשיניים עם מסטיק ופותחות סתימות בלב עם חומרים שיש בכל בית. 

 ואז, בין מריחת שמן קוקוס לקומפרסים של קרח, קראתי איזו כתבה שמספרת שסוף־סוף מצאו שם לבני הדור שנולדו בשנים 1977–1983, ואני ביניהם: דור הקסניאלס. אנחנו הנצר האחרון לדור התמים שעוד היה מעביר פתקים בשיעור, קובע דייטים בשיחות טלפון ומצלם תמונות במצלמת פוקט (36 תמונות, שמתוכן 19 היו יוצאות מטושטשות וביתר הופיעו איברי גוף סוררים שנדחפו לפריים), ומנגד אנחנו לא יכולים לחיות כיום בלי הטכנולוגיה ובקיאים בדוקטור גוגל כמעט כמו ילד בן 15. 

עכשיו אני מבינה למה אף פעם לא התחברתי למלנכוליות של דור האיקס ולמהירות של דור המילניום. כעת, כשיש הגדרה מילונית לאנשים כמוני, זה יעזור לי אולי לישון קצת יותר בשקט, אחרי שמצאתי שקרח ושמן הקוקוס ומשחה לתינוקות עוזרים לי להירדם. אני רק מקווה שכשאתעורר בבוקר אחזור להיות אותה אישה בת 40 שבניגוד לבת ה–15 מבינה שאין מנוס ושהגיע הזמן אחרי שנים של פחד להביט לרופא השיניים בלבן של העיניים.