הטענות של ראש הממשלה נגד התקשורת, ברוב המקרים, מוצדקות ומבוססות. אף שהמצב בשוק העיתונות השתפר בשנים האחרונות, הוא עדיין מוטה ומסכן את הדמוקרטיה. די להתבונן בפאנלים הטלוויזיונים של יום שישי בערב כדי להבין את זעקת נתניהו.
די לעקוב אחרי אפס הסיקור של הישגי הממשלה הזו, לעומת אובססיית ההשחרה של דמות המדינה בטלוויזיה ובעיתונים. שלא להזכיר את ההשוואה בין האופן האומלל והדלוח שבו סוקרו החקירות נגד אריאל שרון ואהוד ברק בפרשת העמותות, לבין אמוק הטיפול העיתונאי בחשדות נגד נתניהו. אתרוג כבר אמרנו?
אלא שמי שסבור שנתניהו נפל במסעו אחר עיתונות הוגנת ומאוזנת צריך להסביר דווקא את מה שנחשף בחקירות האחרונות. במיוחד את ההסכמה הברורה שלו, בשיחות עם נוני מוזס, להרוס את העיתון ששינה לטובה את מפת הפרינט הישראלי, ושהיה לו חלק חשוב בהקמתו – "ישראל היום".
"ישראל היום" עבר באחרונה שינוי יסודי והוא הרבה פחות "ביביתון" ממה שהיה לפני חשיפת קלטות מוזס. אבל גם בגלגול הקודם שלו הוא היה עיתון ששינה את סצנת החלפת הדעות במדינת ישראל. גם כשעדיין סיפק חסינות ואהדה אוטומטית לנתניהו, הוא היה כלי התקשורת רב־התפוצה היחידי שמשקף את תפיסת העולם של מרבית הישראלים. אלו מצאו להם, סוף־סוף, מקום שבו הם יכולים לקבל אינפורמציה ורעיונות לא משוחדים.
דווקא את ההישג האדיר הזה נתניהו הציע להחריב, על פי תמלילי השיחות, בתמורה לליטוף תקשורתי פרמננטי מתעשיית העיתונות של מוזס. כלומר - הוא היה מוכן להסגיר את השקפת העולם של המחנה שלו למען טובתו האישית. בכל מקרה, נכון לעכשיו, הרומן האובססיבי של נתניהו עם התקשורת מסתמן כרומן קטלני.
התרעות פיקוד העורף