רכבת הרים. אין אפשרות אחרת להגדיר את מה שקורה כאן בזמן האחרון. שימו לב: יום שלישי. 10:38 בבוקר. בן כספית, ב"מעריב", מטיל פצצה. חשד חדש של המשטרה. ניר חפץ, עד לא מכבר יועץ התקשורת של משפחת נתניהו, הציע לשופטת הילה גרסטל מינוי לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, תמורת סגירת תיק המעונות של שרה נתניהו. התגובות הראשונות של כולם - עיתונאים, פרשנים משפטיים, שופטים בדימוס - היו קשות. 

רוצים לקבל את החדשות לפני כולם? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו

הקו הכללי היה חד־משמעי. עם כל הכבוד לפרשת 1000 ולפרשת 2000 - זה הסיפור שיפיל את נתניהו. זה הסיפור הגדול ביותר. כי סיגרים זה חמור, והרבה הרבה סיגרים זה מאוד מאוד חמור, אבל ראש ממשלה שמנסה למנות יועצת משפטית לממשלה בתמורה להתחייבות שלה לסגור את התיק נגד אשתו - זו כבר ליגה אחרת.

בנימין נתניהו. צילום: קובי גדעון, לע"מ

נקפו השעות - לא החודשים, לא הימים, רק השעות - השאלות התחילו להישאל, וכל הפרשה החדשה הזאת התחילה להצטייר כעוגה לא אפויה שמישהו במערכת אכיפת החוק מיהר להוציא מהתנור. כי נניח שראש הממשלה אכן מושחת עד מעל לראשו ואין לו ולמקורביו שום בעיה להציע הצעות מגונות שכאלה. מה הם חשבו? שגם נשיאת בית המשפט המחוזי בדימוס מושחתת עד כדי הסכמה לעסקה כזאת? ובכלל, הלא כולם - לרבות גרסטל עצמה - ידעו שאין לה שום סיכוי להיבחר.



 הרי רק לפני ארבעה חודשים היא ניהלה הליך גישור בין שרה נתניהו לבין עמיתי, בן כספית. האם יכול להיות שהיא באמת האמינה שממשפחת נתניהו הציעו לה ברצינות מינוי ליועמ"שית בתמורה לסגירת התיק הפלילי של הגברת נתניהו, והיא לא פסלה את עצמה מלנהל את הגישור הזה, וגם לא דיווחה עליו לצדדים?
 

יותר מכך, אם היא חשבה שמדובר בסיפור חמור כל כך, כפי שהוא מוצג כעת, איך הסתפקה בשיחה קטנה עם חברתה, השופטת אסתר חיות, ולא מיהרה לחייג 100 ולדווח? ומילא היא. איך נשיאת בית המשפט העליון, שלפי עדותה גרסטל סיפרה לה כי "מישהו הקרוב לראש הממשלה דיבר עם ידיד שלה בעת שהייתה מועמדת וביקש לברר איתו מה תהיה עמדתה לגבי חקירות אשת ראש הממשלה", איך היא בחרה שלא לעשות בנוגע לדבר הזה כלום, "בשל מיעוט הפרטים", ולא טלפנה מיד למפכ"ל המשטרה וליועץ המשפטי לממשלה ולא הרעישה שמיים וארץ? 

בקיצור, מהר מאוד, אחרי שהתברר שנשיאת המחוזי לשעבר ונשיאת העליון בהווה לא נפלו מהכיסא מהסיפור הזה, התהפכה קצת הפרשה, ולפני שהיא הצטרפה לסלסילה של פרשות נתניהו, היא הפכה לפרשת חיות וגרסטל. כך, בתוך ארבע־חמש שעות, נפלנו מאחת הפרשות החמורות בתולדות המדינה למה שאמנון אברמוביץ' הגדיר באותו ערב "עלילות דברים". 

השופטת הילה גרסטל. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

אגב, בדיוק אותו גלגל ענק, גם אם בקצב אטי יותר, עברנו בפרשת הצוללות. כשזו פרצה לראשונה לחיינו, היא נשאה  בצקלונה את הדרישה האוטומטית מנתניהו להתפטר. פה ושם עפו לחלל האוויר תיאוריות קונספירציה, שרמזו שאביגדור ליברמן צורף לממשלה, רק כדי שנתניהו יוכל לקדם את העסקאות המושחתות שבוגי יעלון לא נתן לו לקדם. 

עו"ד אחד, המכונה באולפני הטלוויזיה "פרשן משפטי", רץ לבג"ץ כדי להגיש את אחת העתירות ההזויות בהיסטוריה ולדרוש שהשופטים יורו ליועץ המשפטי לממשלה לזמן את נתניהו לחקירה, גם אם אינו רואה בו חשוד. 

ויעלון? הוא כינה את ראש הממשלה "מושחת", דרש ממנו להתפטר, ואחרי שבפרקליטות הגדירו את עדותו בביטוי המעליב "רכילות", לא היסס לתקוף את גורמי אכיפת החוק במילים בוטות ולהאשים אותם ב"תדרוכים תקשורתיים מגמתיים וניסיונות מביכים להתחמק מהחובה להגיע לחקר האמת". 

ואיפה אנחנו עכשיו? עכשיו אנחנו עדיין במקום שבו נתניהו אפילו לא נחקר כחשוד בפרשה זו, ובמקום שבו במשטרה עדיין לא מצליחים להסביר לעצמם מה נתנה להם החתימה עם מיקי גנור על הסכם עד מדינה.

# # #

כל זה לא אמור ללמד, לכאורה, דבר על החשדות נגד בנימין נתניהו בתיק 4000. כל תיק והחשדות שלו. אין ספק, העובדה ששלמה פילבר - יד ימינו, איש סודו ומקורבו של נתניהו - חתם על הסכם עד מדינה, מסבכת את ראש הממשלה, לפחות לכאורה, עד מאוד. 

ועדיין, סחרור הפרשיות, הקצב שבו חשדות עולים ויורדים, וההיתלות בעדי מדינה שלפעמים מספקים עבור המשטרה סחורה השווה זהב, בדמות ראיות,  ולפעמים לא (וטרם אמרנו מילה על ארי הרו), כל אלה מוכרחים ללמד אותנו שגם בתוך הטירוף הגדול אי אפשר לתת למהדורת החדשות האחרונה להכתיב את האירועים; שהליכים פליליים הם לא עניין למבזק; שנסיעה מהירה מדי ברכבת הרים, שלא פעם גורמת לנו בחילה ונראה כאילו עוד רגע מפעילה אצלנו את רפלקס ההקאה, מחייבת את כל המערכות לקחת כדור הרגעה.

 אין בדברים האלה כדי ללמד ולו מילת סנגוריה אחת על בנימין נתניהו. ודאי שאין בהם כדי להתעלם מהחשדות החמורים. אבל יש תחומים שבהם אין קיצורי דרך. להליך הפלילי יש כללים. יש לו מסלול. מסלול שקובע החוק. ומי שניסח את החוק ידע היטב שמשטרה אינה יכולה לקבוע לבדה מי אשם, ידע שכותרות לא מספיקות, וידע שאפילו חתימה על הסכם עד מדינה היא לא סוף פסוק. מערכת האכיפה מורכבת מרשויות שונות. למשטרה יש תפקיד משלה. לפרקליטות את שלה. ליועץ המשפטי את שלו. לבית המשפט את שלו. 

# # #

כל עוד חומר הראיות איננו גלוי ופרוש בפנינו, איננו יכולים לומר מילה רצינית של התייחסות, לחיוב או לשלילה, בכל מה שקשור למסמך המשטרתי שסיכם את חקירת תיקי 1000 ו־2000. ובכל זאת, למי שבוחר להתייחס אל מה שיוצא מהמשטרה כאל דברי אלוהים חיים, כדאי להזכיר משהו. 

המשטרה הזאת היא אותה משטרה שאנחנו חובטים בה ביומיום, על כל צעד ושעל שלה. אותה משטרה שאנחנו מבקרים על יחסה לאזרח הקטן, ועל האלימות שלה, ועל האפליה שלה כלפי יוצאי העדה האתיופית, ועל הטיוח שלה, כשמי מחבריה מסתבך, ועל הניצבים שלה שהתגלו בשנים האחרונות כמי שלא תמיד יודעים לשלוט בעצמם. 

רוני אלשיך. צילום: מרק ישראל סלם
 

ומפכ"ל המשטרה, שעכשיו התקשורת ברובה רוקדת איתו על כתפיה לצלילי "רוני מלך ישראל", הוא אותו מפכ"ל שבג"ץ קרע לגזרים בעקבות פרשת רוני ריטמן, ואותו מפכ"ל שהתקשורת בעצמה שחטה שחיטה כשרה עד שהחל לחקור בנחישות את פרשות נתניהו.

כאמור, זה לא אומר כלום, מטוב ועד רע, בכל מה שקשור לחקירת תיקי נתניהו. זה רק אומר שמי שמסתכל בעין ביקורתית בעבודת המשטרה בסתם ימים של חול, אינו יכול להחליט ברגע אחד, רק לצורך עניין מסוים, שבעת הזאת צריך לאמץ כלפי  המשטרה כללי התנהגות שונים. זה פשוט לא יכול לעבוד ככה.

# # #

בנימין נתניהו מכהן כראש ממשלה כשהוא עומד על שתי רגליים: על המנדט הציבורי ועל המנדט החוקי. את המנדט הציבורי קיבל מאזרחי מדינת ישראל בבחירות האחרונות. נכון, לא שאלנו אותם אחרי פרסום כל הפרשיות מה דעתם העדכנית, אבל לכל אותם אזרחים יש נציגים שהם שלחו לכנסת. ונכון לעכשיו, רוב הנציגים האלה סבורים שהם יכולים לחיות בשלום עם המצב הנוכחי, לפחות עד שהיועץ המשפטי לממשלה יאמר את דברו. 

יש, כאמור, עוד רגל. הרגל של החוק. החוק יודע לחקור את ראש הממשלה, והחוק יודע במידת הצורך גם להגיש נגדו כתב אישום ואפילו להרשיע אותו, אבל זו  בדיוק הנקודה - שנכון לעכשיו, גם החוק לא אמר את דברו. עדיין לא אמר. 

החוק, אגב, מאפשר לראש הממשלה להמשיך בתפקידו עד אשר יורשע בדין, ויש לקוות שנבחרי הציבור יידעו להכריח אותו לפרק את העסק עוד קודם, אם וכאשר יוגש כתב אישום. נכון, החוק עומד לצדו ומאפשר לו להמשיך גם מעבר לנקודת הזמן הזאת, אבל - לפחות מנקודת המבט האישית שלי - עם ראש ממשלה חשוד, הטוען לחפותו, אני יכול לחיות. עם ראש ממשלה שיושב על ספסל הנאשמים - לא.

אביחי מנדלבליט. צילום: אבשלום ששוני

כך, האווירה הזאת, שיש מי שמתדלקים אותה באינטנסיביות, של תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, היא אווירה מסוכנת. כי האווירה הזאת רוצה קיצורי דרך. והאווירה הזאת מבקשת לעגל פינות. זו אווירה שנוסחה היטב באותו שלט שנישא בהפגנה ההיא בפתח תקווה: "נתניהו אשם עד שלא תוכח חפותו", ואותי היא מעט מבהילה, כי אינני רוצה משטרה החוקרת תחת לחץ.

 ואינני רוצה יועץ משפטי לממשלה שצריך לקבל החלטות תחת מטר של ניבולי פה. בתחילת הדרך היו אלה רק נציגי החבורה המטורללת של אלדד יניב. השבוע, גם אישה רצינית כמו זהבה גלאון ביקשה לבדוק "מה הובטח למנדלבליט לפני שמונה על ידי נתניהו לתפקיד היועמ"ש, והאם זה קשור לקצב האטי להחריד שבו מתנהלות חקירותיו". 

אפשר להבין כשהאופוזיציה רוצה להדיח את ראש הממשלה כמה שיותר מוקדם. זה תפקידה. היא ממלאת אותו נאמנה. אבל מעבר לשיקולים הפוליטיים הללו, לא ברור מה בדיוק בהול כאן? מה יקרה אם המשטרה תסיים את חקירתה, והיועץ ישלים את בדיקתו וכל זה ייקח עוד כמה חודשים? למה חושב מי שחושב, שנתניהו צריך להתפטר היום, בעקבות פרשה שהוא אפילו לא נחקר בה עדיין? ואיזה נזק ייגרם לנו אם התהליך יושלם לפי הספר?

 להפך, הפלה של הממשלה כעת כתוצאה מפרשה שהטיפול בה לא הושלם, תותיר בציבור גדול הרגשה  שמשהו כאן לא נעשה כיאות. לטובת כולנו, לטובת האמון במערכת, בואו נחכה עד הסוף. יקבע היועץ המשפטי שהאיש גנב או רימה או לקח שוחד או הפר אמונים? אני אתנדב לעמוד בראש הדוחפים אותו הביתה. אבל מניין הדחף - כאמור, מעבר לאינטרסים של יריביו הפוליטיים - לעגל פינות? 
 

אין ספק, המצב הנוכחי אינו טוב לאיש. הוא אינו טוב למחנה הלאומי, כי ככל שהחקירות נמשכות והמחנה הזה ממתין בשקט להכרעה, הוא נתפס בעין הציבור כמי שמגונן על שחיתות. הוא אינו טוב למדינה, משום שנתניהו צריך להיות פנומן נדיר כדי להצליח לנהל את העניינים המסובכים שלה, ובמקביל גם את הקרב האישי שלו. 

הוא אינו טוב גם משום שאווירת הקרב לוקחת את חברי הכנסת למחוזות רעים, החל מהאמירה ההיא של דוד אמסלם על לפיד השטינקר, עבור בהשוואה של מיקי זוהר בין מה שעובר נתניהו לבין רצח רבין, ועד ליוזמות החקיקה של "החוק הצרפתי" ושל "חוק ההמלצות", שנולדו רק כדי לנסות לחלץ את נתניהו ממצוקתו. 

כאמור, המצב הזה רע, אבל התרופה  אינה יכולה להיות קיצור הדרך. התרופה צריכה להיות סיום מהיר ככל האפשר של החקירות, והכרעתו, מהר ככל האפשר, של היועץ המשפטי לממשלה. סגירת התיקים תחזיר את האחריות לידי הבוחר. כתב אישום יחזיר את האחריות לשותפיו של נתניהו בקואליציה, בתקווה שיכריחו את ראש הממשלה להניח את המפתחות וללכת. עד אז חייבים להתאזר בסבלנות ולתת למערכות לעשות את שלהן. 

# # #

ועוד הערה אחת קטנה: פה ושם נשמעים בימים האחרונים, כשהחבל מתחיל להתהדק סביב צווארו של ראש הממשלה, קולות שמזהירים מפני פנייתו לצעדים בעלי משמעות מדינית, שיינקטו מתוך רצון לשפר את תדמיתו בקרב קהל כזה או אחר. שמו של אריאל שרון עלה יותר מפעם אחת בהקשר הזה. בימין חוששים, אנשים כמו הפרופ' אריה אלדד, שנתניהו ישבור שמאלה. בשמאל חוששים מנגד, שהוא ידהר ימינה. "הנה", אמר לי חבר לפני יומיים, "בתזמון מעניין הגיעו המבנים הראשונים ליישוב עמיחי של מפוני עמונה".

וצריך להתייחס לחשש הזה. כי בבסיסו הוא נכון. ממשלה וראש ממשלה צריכים לעשות מהלכים רק משום שהם ראויים בעיניהם להתבצע, לא משום שיקול זר, ודאי לא בגלל חקירות. ובכל זאת, השוואה בין מהלך אפשרי של קידום ההתיישבות של נתניהו למהלך ההתנתקות של אריאל שרון היא השוואה מופרכת. כי שרון, כשעקר יישובים, הפר את התחייבותו לבוחר. נתניהו, אם יבנה ביישובים, יקיים את ההתחייבות הזאת. וההבדל בין זה לזה הוא הבדל גדול. 

2. בכל אחד מהאגפים הפוליטיים שלנו, בימין ובשמאל, יש שוליים. לא פעם, גם לשוליים עצמם יש שוליים. בשוליים של השוליים של השמאל, לדוגמה, נמצא אביגדור פלדמן. אם זה היה תלוי בו, היינו יורדים כולנו מהכביש ונוסעים בתעלה. שם אין סדר, שם יש בלגן, שם אנשים כמוהו פורחים. אל תעלה זו הוא הזמין השבוע את הסופר דויד גרוסמן: "אל תקבל את פרס ישראל", קרא לו ב"הארץ". 

למה? כי אליבא דפלדמן, אסור לו, לגרוסמן, ללחוץ את ידה של שרת התרבות מירי רגב, את ידו של שר החינוך נפתלי בנט, ובטח לא את ידו של ראש הממשלה נתניהו. "אתה לא יכול להניח את ידך איפה שנחתה ידו של ג'יימס פאקר, איפה שטיילו אצבעותיו הנקניקיות של טראמפ", נימק.

אילו פלדמן היה ידוע כשומר נגיעה דגול, מילא. אילו היה מוכר כאיסטניס הבודק בציציותיהם של מי שהוא לוחץ את ידם או תוחב את כספם בארנקו, ניחא. אלא שפלדמן כבר נגע בהרבה ידיים מטונפות בחייו. לא סתם נגע. פלדמן נלחם למענם ונאבק בשבילם והיה מוכן למסור את נפשו המקצועית עבורם.

הוא ייצג את ראשי הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית ואת המרגלים מרקוס קלינברג ומרדכי ואנונו ואת מוחמד בכרי, כשביקש לשדר את עלילת השקר שלו נגד חיילי צה"ל, ואת טלי פחימה ואת באסל גטאס, ואת חמשת רוצחי הנער דני כץ, ומחבלים מחמאס ומהג'יהאד האסלאמי שגורשו ללבנון, ומחבלים אחרים ששוחררו בעסקת שליט, ולאחרונה גם את הרב אליעזר ברלנד. לכו תדעו, אולי בדק קודם את אצבעותיו של כבוד הרב, אלו שסייעו לו לבצע מעשים מגונים בנשים, וגילה שאינן "נקניקיות" כמו אלה של טראמפ. 

כך או כך, אילו הייתה לו בעיה ללחוץ את ידם של אלה, או להתפרנס מהם, הוא ככל הנראה התגבר עליה בקלות. בכל זאת, הסביר לעצמו בוודאי, עם כל הכבוד למה שהם עשו, העובדה שאנשים התפקדו לג'יהאד האסלאמי ולא הרחיקו עד לבית היהודי, מלמדת שיש בהם בכל זאת ניצוץ ששווה משהו. 

ואולי ההסבר לתפיסתו העקומה הזאת של פלדמן טמון באותה שורה נפלאה שאמר איש המוסר הזה בזמנו בראיון לאילנה דיין: "... כשאני מקבל על עצמי לקוח, אני לוקח את השקר ומוסיף לו את האסתטיקה שלי, אחרת אין לו סיכוי".