בחלקה הסמוי והחשאי המלחמה בצפון היא מלחמת מודיעין ויחידות מיוחדות. חלקה הגלוי והרועש הוא פעולות חיל האוויר. ואירועי 10 בפברואר מחייבים עיון בתפקידו, תפקודו והשפעתו של חיל האוויר על האסטרטגיה של הצמרת הפוליטית וצמרת צה"ל. לפני כשנה ישבתי עם נמרוד שפר, אלוף במיל' שהתמודד בעבר על תפקיד מפקד חיל האוויר ובדרך עשה סיבוב "ירוק" כראש אג"ת. אגף התכנון עוסק באסטרטגיה של צה"ל, החל מתכנון הפעילות כולה וכלה בבניין הכוח ובהקצאת הכסף. 

שפר הוא דוגמה קלאסית (וטרגית, לטעמי) לרקמה האנושית הבריאה ביותר של החברה הישראלית. בריאה, כי הוא חילוני ערכי; טרגית, כי הוא חלק ממערכת ששועבדה למדיניות בלתי מוסרית. איך זה הולך יחד? יש ילדים זיג זג, כמו שכתב דויד גרוסמן. 

ועדיין, החבורה הערכית ביותר נמצאת כיום, בין השאר, גם בצמרת הצבא, והיא זו שמוציאה לפועל מדיניות בלתי מוסרית. להרוג אויב שקם להורגנו הוא ציווי מוסרי. כאשר החרב מונחת על הצוואר, זהו אקט מציל חיים ודוחה מוסר. 



השאלה היא מה עושה צבא במדינה דמוקרטית כאשר הפוליטיקאים מנהלים מדיניות חסרת אחריות שבגינה פוגעים בנו, צה"ל מגיב, וחוזר חלילה. התשובה היא: נלחמים בהם. לא בפוליטיקאים, גם אם זה נשמע מפתה למדי, אלא במי שפוגע בנו. זה המלכוד שבו נתונה צמרת צה"ל, כמו חלק גדול מאזרחי ישראל. לזכותה ייאמר שאופי פעילותה בולם את הפוליטיקאים מלדרדר אותנו למלחמה כוללת. לא תמיד זה מצליח לה. 

בסבבי הלחימה האחרונים נגררנו ללחימה חסרת תועלת ותוחלת וקברנו אלפים, אבל העיקרון נשאר והוא צוואת אמנון ליפקין־שחק: תפקיד צה"ל הוא לאפשר לדרג המדיני לנהל מו"מ עם האויב מעמדת כוח ובלי להיסחף. אלא שבמהלך אירועים נוצרים מצבים שבהם שיקול דעת מקומי עכשווי מחייב, אולי, הפעלת כוח במנותק מכל שיקול רחב יותר. ולפעמים, פה ושם, צף איזה ג'ינגיס חאן שקודם יורה ואחר כך, אם בכלל, שואל למה.

מטוס F16. צילום: דו"צ

בגדול, החומר האנושי של שדרת הפיקוד הוא ראוי פלוס, וחשוב מכל: כל מפקד בזמנו עושה מאמץ לקדם מפקדים נורמטיביים לעמדות השפעה - עד שהם נתקלים במחסום הבלתי עביר של "העם" בגרסת הממשלה. 

בשיחה שניהלתי בזמנו עם שפר דובר על רכש ה־F־35, וככה מן הצד ולא לעומק, גם על תפקוד החיל בממשק שבין מדיניות הממשלה להפעלת הצבא. העניין שלי הוא שחיל האוויר הפך להיות המכשיר שדרכו מנהלים הפוליטיקאים מדיניות הרסנית וחסרת סיכוי. והמטכ"ל נגרר. בטווח הקצר הוא פוטר את צה"ל מכניסה קרקעית, משמר את הנחת העבודה הקבועה שעל פיה ידנו על העליונה, ואמור לאפשר לממשלה להגיע לרגיעה מדינית. 

מאחר שלא נולדנו אתמול, ברור שזו יותר משאלת לב מהנחת עבודה, וכך, הפעלת חיל האוויר הופכת קטליזטור למלחמה כוללת. 




מורשת ששת הימים

חיל האוויר לא מנהל חשבונות פוליטיים, מדיניים או אידיאולוגיים. זו מכונה שאמורה לעבוד ביעילות, שמחייבת מסירות ואמונה בכך שהכל נעשה למען המטרה הכי טובה. שלא לדבר על הכיף של מלחמה ברמה של ספורט אולטימטיבי. כדי לנצח וגם כדי ליהנות מהמלחמה הזו, חיל האוויר זקוק לכלים הטובים ביותר בזירה, ובדרך כלל הוא משיג אותם. 

דא עקא, השליטה באוויר וטיפול כירורגי במטרות קרקעיות בלי להכניס גייסות לא גרמו לדרג הפוליטי לנהל מדיניות שפויה יותר. להפך: הם יצרו מצב שהציג את חיל האוויר, שהוא סייען קרקעי, כמי שמסוגל להכריע מלחמות. והוא לא. הוא מציג עמדת פתיחה נוחה למלחמה (שמיים נקיים) אלא שהדרג המדיני, ולא פעם הצבאי, מחליף אותה בעמדת סיום, ופעם אחר פעם אנחנו נדפקים בגלל מראית העין הזו, שהיא מורשת מלחמת ששת הימים.

מפקד חיל האוויר עמיקם נורקין. צילום: דו"צ

במלחמת ההתשה איבד צה"ל הירוק גם את יכולת ההרתעה וגם חיילים על בסיס יומי. חיל האוויר המנצח נקרא להציל את המצב. הופצו סוללות ארטילריה בקרבת התעלה, קודמו סוללות נ"מ, וחיל האוויר החל לאבד מטוסים (15 בסך הכל). ככה? האמריקאים סיפקו לנו פנטומים כדי להגביר את יכולת ההפצצות. ככה? הסובייטים סיפקו למצרים טילי נ"מ מתקדמים. ככה? האמריקאים סיפקו מתקן לוחמה אלקטרונית שאמור לנטרל אותם. רק תעלה ל־17 אלף רגל אמרו לשמוליק חץ, מפקד טייסת הפנטומים הראשונה, ושום טיל לא ישיג אותך. 

בינתיים עברו המצרים לטילים מתקדמים יותר (SA5). חץ המריא, נפגע ונהרג ב־18 ביולי 1970. כעבור שלושה שבועות, ב־7 באוגוסט 70', הסכימה ישראל להפסקת אש. בחסותה קידמו המצרים את מערך הטילים לקראת מלחמת יום כיפור. כנף חיל האוויר נשמטה אז (כמעט שליש מכל מערך מטוסי הקרב) ב־1973, ורק תשע שנים אחר כך, ב־1982, מלחמת לבנון הראשונה, שיקם חיל האוויר את כבודו כאשר שיתק במבצע ערצב את חיל האוויר הסורי, וצה"ל של רפול, בגין ושרון נכנס קרקעית ללבנון. זה לקח 18 שנה וכ־1,200 חללים עד שנחלצנו מהבוץ הלבנוני. 

כפרס על חיסול ההתנגדות האווירית הסורית ב־82' מונה דוד עברי, מפקד חיל האוויר לראש אג"ת ולסגן הרמטכ"ל. הבא אחריו מתוך החיל היה דן חלוץ שפיקד על אגף המבצעים במטכ"ל, חזר כמפקד חיל האוויר וב־2006 מונה כרמטכ"ל. הבעיה בצפון אז כהיום הייתה הצטברות מאיימת של טילים ורקטות אצל חיזבאללה. מידע מפורט שהביא המוסד על מיקום הטילים ארוכי הטווח של חיזבאללה המריץ את חלוץ ואת ראש הממשלה אולמרט ללכת על מכה מקדימה של חיל האוויר כדי להיפטר מהם. גם המלחמה הזו הסתיימה בבכי, אבל השפעת חיל האוויר על ניהול המלחמה שבין המלחמות באש מנגד לא פסקה. 

גם כאשר ברור שלא מנצחים במלחמה באמצעות מיני חיסולים, מבצעי יחידות מיוחדות וגיחות מטוסי קרב, המשיכה הממשלה לסמוך על חיל האוויר כקבלן הריסות גם בצוק איתן. באורח מוזר, גם כאשר ברור שמהאוויר לא ניתן להכריע מלחמה, כל ראשי אג"ת בעשר השנים האחרונות היו בכירי חיל האוויר. להזכירנו: העליונות האווירית, שחיל האוויר רואה בה תנאי לקיומו ולקיומה של המדינה, איבדה משהו מתקפותה עקב כניסתם לזירה של טילי קרקע־קרקע שלהם ומערכות ההגנה שלנו. אני תוהה אם איזנקוט החליט שאם הוא רוצה לנצח במלחמה האמיתית (שתיכפה עלינו כמובן) עליו למנות למפקד אג"ת את אלוף אמיר אבולעפיה מצבא היבשה. 

ועדיין, גם כיום מוזנקים המטוסים כששוב ברור שגם כניסה קרקעית לא תביא תוצאות ללא השתלטות על השטח ואכיפת ממשל צבאי. מישהו מתגעגע?