המסרונים שהוחלפו בין השופטת רונית פוזננסקי־כץ לבין התובע עו"ד ערן שחם־שביט הינם נקודת שיא בתעשיית רמיסת הכבוד והחירות של עשרות אלפי אזרחים ישראלים, המושלכים מדי שנה, במספר שאך הולך וגדל, אל בתי המעצר. בתי מעצר אלה הינם מצבור צחנה, רווי מקקים, פשפשים, עכברים, פרעושים ושאר מרעין בישין, הכל במטרה לשבור את החשוד על מנת שייגרר אל המחוזות האפלים של עדי המדינה וההודאות. תרחישי האימים הללו באים לעולם בידיעת השופטים החותמים בקלות בלתי נסבלת זה שנים רבות על 50 אלף פקודות מעצר בשנה, כשבסופו של דבר חקירת מקרים אלה אינה מניבה כתבי אישום. אם נתרגם זאת ללשון האחוזים, כי אז נלמד כי ב־87% מהמקרים שבהם שופטי ישראל שולחים אותנו להתמודד עם מחול הפשפשים בבתי המעצר המבחילים, הטראומה מסתיימת בלא כלום.
המסרון: "...סטלה ואיריס נבקש מחר ימים ספורים. יבקשו 3, את בהחלט יכולה לתת יומיים", פירושו אחד ואין בלתו: השופטת והתובע מסכמים ביניהם מראש כמה ימי מעצר תפסוק השופטת לנחקריו של התובע; המסרון: "אולי המתווה שחשבנו עליו אינו כה רחוק מהמציאות", הינו חמור הרבה יותר. כאן מוכח בעליל שהתובע והשופטת סיכמו ביניהם את כל מתווה הליכי המעצר מראשיתו, כלומר, את מספר ימי המעצר של כל חשוד בתיק 4000.
בהערת אגב, דורון הרמן וערוץ עשר שחשפו את המסרונים, זכו למחמאות ולדברי קילוסין עד בלי די, אך למעשה משום שמיהרו "לרוץ לספר לחבר'ה", פספסו את העיקר. במקום לפרסם מיד את המסרונים, היה עליהם - במיוחד לאחר שהנהלת בתי המשפט הגיבה על מידע חלקי במתן גיבוי מלא לשופטת - לפנות לאחד הסנגורים, לחשוף בפניו את המסרונים ולסכם איתו שיטען בפני השופטת שהגיע לידיו מידע - מבלי לפרט יותר מדי - על חילופי דברים בין התובע לבינה בעניין הדיונים במעצר החשודים. על יסוד מידע זה הסנגור היה דורש שהשופטת תפסול עצמה מלדון בבקשות החדשות להארכות המעצר שהובאו בפניה.
באופן ודאי, השופטת הייתה מסרבת וגם מכחישה כל שיג ושיח עם התובע בעניין הליכי המעצר, למעט אולי "על דברים טכניים". או אז הסנגור היה חושף באולם בזמן אמת את התרחיש המזוויע ביותר בתולדות מערכת המשפט בישראל: שופטת מכזבת ביושבה באולם בית המשפט הנכבד, כדי לחפות על מעלליה. אולם תרחיש שכזה היה עלול להרוס לחלוטין את תיק 4000, ואילו ערוץ עשר והרמן, המשמשים גם הם כזרוע תעמולתית נגד נתניהו, פעלו כל כך מהר ובטרם עת לספר את הכל לחבר'ה.
# # #
מהבדיקה שערך המשנה לנשיא בדימוס של בית המשפט העליון, השופט אליעזר ריבלין, נציב קבילות הציבור נגד שופטים, התמונה חמורה עוד יותר מזו שעולה מהמסרונים. בבדיקה הוברר כי לבקשת התובע לקחה השופטת פסק זמן מהשבתון שבו היא נמצאת והושיבה את עצמה על כס השיפוט כדי לדון בבקשות המעצר שלו. אם לא די בכך, הבדיקה העלתה כי לגרסת התובע, כל שהתרחש בינו לבין השופטת הינו מקובל - כלומר לא מדובר בתרחיש חד־פעמי אלא בבחינת שגרה.
עניין זה ברור מאליו גם מבלי שהתובע יאמר זאת. ידע סטטיסטי בסיסי, כמו גם חוק המספרים הגדולים, מראה חד־משמעית כי לא ייתכן שהמקרה הזה, שבו ברגע נתון אחד התמקדה המצלמה של הרמן בטלפון הנייד של התובע, הוא הפעם היחידה שבה חילופי מסרונים כגון דא הוחלפו בין שופט פלוני לתובע פלמוני. את מכלול התפקוד של השופטת, הן על פי המסרונים והן על יסוד מה שקדם להם, מגדיר ריבלין, ובצדק, "ביזיון וקצף".
אלא שמסקנתו המעשית של השופט ריבלין מכל אלה עומדת ביחס הפוך לחומרת ממצאיו: "תקלה במישור המשמעתי אך ללא חשש למעשה פלילי". מסקנות אלו באו לעולם גם על יסוד התייעצות שקיים עם היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה. לפיכך, לשיטתו של ריבלין, יש להסתפק בהעמדתה של השופטת לדין משמעתי. מסקנות אלה באו לעולם, כפי שכתוב בהחלטה, על יסוד גרסת השופטת וגרסת התובע, מבלי שנעשה כל ניסיון לבדוק את אמיתותן באמצעות חקירה, וזאת בגין היעדר כלי חקירה בידיו.
# # #
נפנה עתה למשל הבא. בתום הבדיקה הטרום־חקירתית של המשטרה בתיקי 1000 ו־2000 היה בנימין נתניהו מוזמן למסור את תגובתו לחשדות שהיו מוצגים בפניו. נתניהו היה מכחיש כל חשד תוך שימת דגש על כך שהיחסים בינו לבין ארנון מילצ'ן הם יחסי חברות קרובה ובמסגרתם, החל משנת תשס"ג (2003) - שש שנים לפני כניסתו ללשכת ראש הממשלה - הוא קיבל ממנו, באופן שוטף, סיגרים ומשקאות חריפים. גרסה זו של נתניהו, ללא כל בדיקה נוספת, הייתה מובאת בפני היועץ המשפטי לממשלה שהיה מחליט בעקבותיה, כי "אין חשש למעשה פלילי" וסוגר את התיק.
כחלוף דקה מפרסום החלטה שכזו, השמאל הקיצוני הפוליטי - מפלגת העבודה, מרצ ושות' - ועוד יותר השמאל התקשורתי, היו מעמידים לדין בכיכר העיר את היועץ המשפטי ואת ראש הממשלה, מרשיעים אותם ומוציאם אותם "להורג"; ואילו בג"ץ, בעקבות עתירה שהוגשה לו, היה מורה ליועץ המשפטי, להורות על פתיחת חקירה נגד נתניהו.
הנמשל ברור מאליו. לא דין שופטת בישראל, שלכאורה קיימים נגדה חשדות כבדים ביותר לעבירות פליליות שאותן ביצעה בהקשר ישיר לתפקידה כשופטת, כדין ראש ממשלה שהחשדות נגדו פחותים בהרבה, לכאורה, מאלה שישנם כלפי השופטת. נגדה, התיק הפלילי נסגר עוד לפני שנפתח וללא חקירה. לעומת זאת, בעניינו של ראש הממשלה, 200 חוקרים מגויסים למסע ציד, תוך ניגוד עניינים אישי וקיצוני בין העומד בראש, ניצב רוני ריטמן, לבין הנחקר, שהוא גם ראש הממשלה הטוב ביותר שהיה כאן מאז שכיהן בתפקיד מפקד האצ"ל מנחם בגין.
הנה כי כן, מסקנתו של השופט ריבלין, שלפיה תיאום ישיר וחד־משמעי בין שופטת לתובע על מתווה שלם לגבי מכלול הליכי מעצר, שהתובע עומד לבקש מן השופטת לאשר אותו, סוכם מראש בינו לבינה, בלשכתה, הרחק מעיניהם ומאוזניהם של המועמדים למעצר וסנגוריהם. ויודגש: המתווה השתרע גם על מספר ימי המעצר הספציפיים לגבי עצורים ספציפיים. כל אלה, לשיטת השופט ריבלין, היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה, אין בהם אפילו "חשש למעשה פלילי".
לפיכך, החלטת השופט ריבלין ובמיוחד המסקנות, שנועדו להשיב את האמון ההולך וקורס של מרבית הציבור במערכת המשפט, לרבות רשויות החקירה והתביעה, לא ישיבו ולו גרם אחד של אמון, אלא יביאו לקריסה כמעט מוחלטת מהמעט שעוד נותר באמון הציבור כלפי מערכת המשפט. מערכת שבשיתוף פעולה עם היועץ ופרקליט המדינה מייצרת דין נפרד, שונה ומקל כלפי שופטים מחד, וכל השאר, מאידך.
# # #
נשוב עתה לסוגיית המעצרים האפלה. המשפט הפלילי הישראלי מתיימר להיות מושתת ברובו על יסודות המשפט הפלילי האנגלו־סקסי, הידוע בשם "המשפט המקובל". מערכת משפט זו פיתחה החל ממחצית המאה ה־17 את כל מערכת החירויות וזכויות האדם כפי שאנו מכירים ונהנים מהן כיום.
יחד עם הזכות להישפט בפני חבר מושבעים, השווה במעמדו לנאשם, וזכות השתיקה המוחלטת, עומדת ביסוד המשפט המקובל גם הזכות של כל אדם החשוד בפלילים שלא להיות עצור בחשדות כלשהם יותר מימים ספורים, לכל היותר שבעה ימים, מבלי שיוגש נגדו כתב אישום. עקרון יסוד זה תקף גם לגבי חשדות בעבירות החמורות ביותר, לרבות רצח.
בשנים האחרונות, בשל מתקפות הטרור הרצחניות של הטרור הערבי־מוסלמי, חוקקו בארצות המשפט המקובל חוקים מיוחדים המאפשרים להחזיק במעצר, בלא הגשת כתב אישום, עד חודש ימים, אך ורק את החשודים בביצוע מעשי טרור. לעומת זאת, במקומותינו, החוק מאפשר להחזיק במעצר חשוד ללא כתב אישום למשך 75 ימים, ובסיומם מוסמך בית המשפט העליון להאריך את תקופת המעצר, שוב ושוב וללא הגבלה, ב־15 ימים כל פעם.
חוק המעצרים הישראלי במונחים של המשפט המקובל, כפי שהוא נוהג הלכה למעשה, הינו חוק על גבול הברבריות ועומד בסתירה חזיתית לסעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע: "אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת".
הדיקטטורה של בג"ץ מצדיקה את עצמה מן ההיבט המוסרי בכך שהיא מכתירה את עצמה כאבירת זכויות האדם. הזכות לחירות הינה יסוד היסודות לכל זכויות האדם באשר הן.
אלא שחרף העובדה שחוק המעצרים הישראלי הינו דורסני ורומס ברגל גסה את הזכות לחירות, בית המשפט העליון לא מעלה כלל בדעתו לפסול את סעיפיו הדרקוניים כמפורט לעיל, אף כי חוק המעצרים חי ובועט זה למעלה מ־20 שנה.
לעומת זאת, בתוך כ־20 שנה בלבד בג"ץ פסל קרוב ל־20 חוקים בנימוק שהם סותרים עקרונות יסוד חוקתיים כגון: חופש הביטוי, השוויון, חופש הדת ו/או החופש מדת ועוד. ערכים ומושגים שאין להם זכר ולו ברמז בחוק היסוד הנ"ל ו/או בכל חוק יסוד אחר.
# # #
אם לא די בחקיקה הדרקונית בסוגיית המעצר ללא כתב אישום, כי אז, סדרי הדין בדיוני המעצר הינם החרפה בהתגלמותה ורמיסת הזכות לחירות בצורתה הבוטה ביותר האפשרית. בבסיס כל הדיונים עומדת "זכותו" של חוקר המשטרה שלא להשיב על שאלה כלשהי של הסנגור, וזאת על יסוד פתק סודי שהוא שולח לשופט הדן בבקשת המעצר; פתק שאת הכתוב בו - שכמובן מוסתר מעיני החשוד וסנגורו - מאשר בית המשפט ב־99% מהמקרים, וחוקר משטרה מקבל את אישור בית המשפט שלא לענות על שאלת הסנגור. נוסף לכך, התובע מגיש לשופט שורת ראיות שגם הן נסתרות מעיני החשוד וסנגורו ושעל יסודן מתבקש השופט, שכמעט תמיד גם נענה לבקשה, להורות על מעצרו של החשוד.
בכך עוד לא נאמר דבר על כך שכפי שנחשף סוף־סוף השבוע, וקיים זה עידן ועידנים, חוקרי משטרה נותנים, כדבר שבשגרה, הוראות למזכירות בתי המשפט אצל איזה שופט "שלנו", כלשונם, יש לקבוע לדיון את בקשות המעצר שלהם. הפקרותם של אנשי המשטרה מגיעה עד כדי כך שהם מרשים לעצמם גם להורות לצוות מזכירות בית המשפט להעביר את הדיון בבקשת מעצר משופט שאינו נוח להם לשופט נוח יותר.
הח"מ הבין היטב כבר לפני 30 שנה כי במקומותינו הליכי המעצר לפני הגשת כתב אישום אינם אלא מצבור של רמיסות הזכות החוקתית לחירות של העם היושב בציון. עצם ההשתתפות בהם על ידי סנגור, יש בה משום מתן הכשר להתנהלותם הפסולה.
באם לשכת עורכי הדין בישראל הייתה באמת ראויה לשמה ולתפקידה, כי אז, לנוכח מה שנגלה לעינינו השבוע - ומה שנגלה איננו בשום פנים "פורים שפיל", אף שמדובר בשבוע של פורים - הייתה מפרסמת הודעה בזו הלשון: "היה ובתוך שישה חודשים לא תבוצע רפורמה חקיקתית ונוהלית בכל הנוגע לדיונים בבקשות המשטרה וגופי חקירה אחרים לעצור חשודים - בתום ששת החודשים ובהיעדר רפורמות כנדרש, עורכי הדין יפסיקו להופיע כסנגורים בהליכים אלה".