האם מנהיג הליכוד בנימין נתניהו יישר השבוע קו עם המפלגה שלו ומרבית חברי הקואליציה, וחזר בו רשמית מנאום בר־אילן? כך זה נראה. מכיוון שהפעם לא מדובר בהבטחות חלקלקות יום לפני הקלפי, אלא בקודש הקודשים: שיחה עם כתבים אמריקאים בוושינגטון.
ראש הממשלה נשאל אם הוא עדיין מאמין בפתרון שתי המדיניות, והסביר ש"ישראל חייבת לשמור בידיה שליטה ביטחונית בגדה המערבית, שבה הפלסטינים רוצים מדינה". הוא הוסיף שמדינה פלסטינית "לא עובדת עם מה שאנחנו רואים. כשאנחנו עוזבים אדמה, ארגוני הטרור תופסים אותה מיד".
כך נשמעת פניית פרסה, כזו שסותרת את הכותרת ואת המהות של הנאום שנישא בתחילת עידן אובמה, ושימש כקו מוביל במדיניות ההסברה הבינלאומית של ראש הממשלה.
הדברים רבי משמעות במיוחד, מכיוון שהניסוחים נבחרו בקפידה דווקא מול הרבנות הראשית של השמאל האמריקאי והישראלי: ה"ניו יורק טיימס". זו גם הצהרה שמנחיתה סטירה מצלצלת לנותני הטון באיפא"ק, כמו הווארד קור, המנכ"ל הוותיק. קור אמר ערב הוועידה שהתכנסה השבוע כי "מה שדרוש הוא שתי מדינות לשני עמים". נתניהו אומנם בחר את זירת העיתונות האמריקאית כדי לנתץ את לוחות הקונספציה הקדושה ולא את בימת איפא"ק, אבל הוא סחף את הקהל אף על פי שממש לא ריצה את אדריכלי השדולה.
מי שמבקש לראות את הזמירות החדשות של נתניהו ברוח הסיטואציה הפוליטית העדינה שבה הוא נמצא בארץ, לא ממש טועה. עוד לפני שהוועידה יצאה לדרך, ראשי איפא"ק זכו למכתבי נזיפה מנומסים מראשי שדולת ארץ ישראל בכנסת ומראש המועצה האזורית שומרון. המכתבים דחקו בהם, בעקיפין, לתפקד כשדולה שמייצגת את מדיניות ממשלת ישראל ולא את האופוזיציה משמאל. עסקנים יהודים אמריקאים אולי יכולים להתעלם, בינתיים, מעמדות הבסיס הפוליטי של ראש הממשלה, אבל לא הוא עצמו. לפחות לא עכשיו, בתקופת הלבלוב של עדי המדינה.
אבל הפוליטיקה הישראלית ואימת המשטרה לא משקפות את התמונה כולה. הדיווחים החלקיים והחמוצים שסיפקה מרבית התקשורת הישראלית מהביקור בוושינגטון, נכשלו בהבנה. למעשה הם הסתירו מהצופים ומהקוראים את הסיטואציה המהפכנית וחסרת התקדים שהשתררה בציר וושינגטון־ירושלים. נאום ראש הממשלה באיפא"ק אומנם סוקר בין דיווחי החקירות השונים, אבל מרוב אובססיה להפלת נתניהו לא תועד תור הזהב שנגלה השבוע במלוא זוהרו בוושינגטון. די להקשיב לנאום שנשאה ניקי היילי, השגרירה האמיתית שלנו באו"ם, כדי להבין את עומק התופעה. מדובר היה במסר אהבה למדינת ישראל הציונית, לא פחות מזה. אהבה שהושבה בגדול על ידי הקהל המוקסם.
השגרירה באו"ם, כמו השגריר בישראל וכמו סגן הנשיא, התבטאו באופן טבעי ואינסטינקטיבי בעדנו. כמי שהם משלנו ורואים בפלסטינים ובתומכיהם את הצד השני, אם לא את האויב. הערת אגב של היילי על סאיב עריקאת המחישה עד כמה היא והבוס שלה מצפצפים עליו ועל הבוס שלו, אבו מאזן. זוהי עמדה מוסרית אותנטית ומרגשת, שמבססת אמריקה של היום. עמדה של ידידי אמת.
הנאומים באיפא"ק גם המחישו את מה שברור לכל: נתניהו לא היה מרשה לעצמו לאכזב כל כך את קהיליית ה"ניו יורק טיימס" ולנפץ את בועת המדינה הפלסטינית שהפריח בעבר, אם הוא לא היה מרגיש מוגן מכיוון הבית הלבן. נתניהו, שנהנה מעוד פגישה מחבקת מהזוג טראמפ, יודע עכשיו היטב עד כמה ראשי הממשל הנוכחיים אוהבים את ראשי אש"ף ומאמינים בהם.
חרפת ההחרמה
צפייה במחזה של הבימה על נעמי שמר החזירה אלי בפלאשבק את הטיפול שעברה אחת מהכוהנות הגדולות של התרבות העברית, מידי הקהילה שכונתה פעם "הציבור הנאור". זה היה בשנות ה־70 וה־80. הנערה מקיבוץ כנרת, מחברת פס הקול הלאומי, פשעה בפשע החמור מכל: ממרום מעמדה האיקוני היא העזה לכפור בקוד של עדר האנשים החושבים ולטעון שהימין צודק. היא לא הסתירה את פקפוקה באשליות השלום ובכוונות הטובות של הערבים, וברוב חוצפה טענה שמתיישבי יו"ש הם החלוצים החדשים, מי שמובילים את התחדשות הציונות.
האוקיינוס התרבותי שהעמידה לרשותנו לא עמד לה כשהעזה לכפור כך בעיקר. חוץ מלהעלות אותה על המוקד, עשו לה הכל. חברים קרובים הפסיקו לדבר, סלון הצמרת שלה התרוקן, היא כמעט נמחקה לתקופת מה מהמיליה התרבותי.
מי צדק? כמעט כולם יודעים ומודים. כל מה שאמרה שמר לגבי ערך ההסכמים והוויתורים לערבים הוכח כקול התבונה הצרופה. אבל עד היום תלויה עננה עכורה במרום מערכת היחסים שבין הקהילה התרבותית הממוסדת לבין היוצרת הדגולה, מי שקלקלה את החגיגה.
עברו עשורים, עברנו כמה סיבובי אשליות, בראשן אוסלו וההתנתקות. הבטיחו יונה אבל הביאו דם ושכול. נטעו את האויב בלב נופי התנ"ך שנעמי שמר כל כך אהבה. גם הלך הרוח הכללי בציבור השתנה, הסיכוי שהשמאל המשיחי מאוסלו ירכיב ממשלה נראה קלוש מתמיד. אבל בחוף הקהילה הנאורה שלנו דבר לא השתנה, והזמירות הנכונות נותרו כשהיו. בשוליים ניכרות הבלחות נוסח עמיר בניון ואריאל זילבר, אבל מרבית האומנים ־ זמרים, שחקנים, במאים, קומיקאים, מנהלים אמנותיים ואוצרים ־ מיישרים קו עם הרעיונות שנוסו כל כך הרבה פעמים בעבר והולידו רק שכול ושכול.
בעיתונות אומנם קמו כלי תקשורת שמשמיעים קול שונה, אבל אמצעי התקשורת המשפיעים במיוחד ממשיכים לבוסס בקונספציה השגויה, האובדנית. די לקחת את תוכניות הסאטירה המרכזיות, אלו שיודעות לצחוק רק בהסבת שמאל. די לחפש לשווא מחזה אחד בתיאטראות המרכזיים, שייכתב מנקודת המבט של הצד השני. כזה שמעבד, למשל, את אתוס הגבורה וההקרבה של מתיישבי יו"ש או שמטלטל את מצעד האיוולת של מי שרקחו את המהלכים המדיניים בשני הדורות האחרונים.
אין סיכוי למצוא בשירים המקובלים מילים נוסח "כיכר השוק ריקה" של המשוררת הלאומית. מי שהסבירה לימים שמבחינתה ירושלים ללא יהודים היא עיר ריקה, בדיוק כפי שסברו ראשוני הציונות. פשפשו בציציות הלקטורים בקרנות הקולנוע, נראה אתכם מוצאים קול שמהדהד כמו מרבית העם. שלא לדבר על האורקל הגדול, הטלוויזיה המסחרית. שם מותר לטבח פטפטן ונערץ לעשות זובור פוליטי למתיישב מעמונה באודישן הראשון שלו ב"מאסטר שף", בלי שיפוטר מיד. דמיינו לעצמכם שף צמרת בעל השקפות הפוכות שמעז להעליב מתמודדים משמאל מסיבות פוליטיות בתוכנית כזו.
הליכוד בקוצר ידו נכשל בשבירת מונופול התרבות של השמאל. לא רק שהוא לא הצליח לעודד יצירה ציונית מתחדשת, אפילו על התקציבים הממשלתיים הוא לא מצליח באמת להשפיע, למרות המופעים של מירי רגב. רק בעשר השנים האחרונות, ולא בגלל מפלגת השלטון, הקול התרבותי של רוב הציבור הציוני חוזר ללבלב. אבל הוא עדיין לא קובע את ליבת הדופק ההגותי־לירי שלנו. הוא עדיין לא הסיר את חרפת ההחרמה של נעמי שמר.