שמע אביגדור ליברמן את האיומים של ליצמן, וטיפס על העץ הנגדי. שמע משה כחלון שמנסים לפגוע בבבת עינו, תקציב המדינה לשנת 2019 שמאפשר לו להקל על השכבות החלשות ב־2018, והחליט לשבור את הכלים. שמע נתניהו את כל זה, וטס לאמריקה. משם, הייאוש נראה הרבה יותר נוח, וגם מעשיהו.
כשהוא נשאל מה יעשה אם יביאו את מתווה הפשרה של שקד־בנט־דרעי־גפני להצבעה בטרומית, לא מצמץ: אני אצביע נגד בוועדת שרים, נגד בממשלה, נגד בכנסת. כן, אבל אם זה יעבור בכל זאת (וזה יכול לעבור בכל זאת)? אני אפרוש מהממשלה והקואליציה, ענה, כשזה יגיע לקריאה שנייה ושלישית.
אנשים שדיברו איתו לאורך השנים הללו ידעו היטב את דעתו על הגברת, וגם על האדון. זה לא הפריע לו להמשיך לשרך את דרכיו בסביבתם. כל משימה תאמה את מידותיו, בעיקר בגלל העובדה שמידותיו השתנו במהירות שבה משנה זיקית את צבעיה. חפץ היה אדם שמסוגל למרוח חמאה על שני צדדיה של הפרוסה, ולאכול אותם בו־זמנית. הוא נמנה עם חוג נרחב של אנשים שהגנו במשך שנים על אותה בועת טירלול שהטריפה מדינה שלמה, שיתפו איתה פעולה ושיבשו את ההליכים של כל אלה שניסו לגלות את האמת לציבור. יכול להיות שעכשיו הוא עורך לעצמו טקס טהרה אישי. זה לא יהיה פשוט.
החברים בשמאל מתלבטים לא רק לגבי הודעות וואטסאפ ברשתות החברתיות, הם מתלבטים על עצם קיומם. במקום להסתדר בשלשות מאחורי המנהיג הנבחר ולהתאבד כל הדרך אל הקלפי, הם ממתינים בסבלנות לגילויי החולשה הראשונים כדי להתחיל לקלף ממנו את העור. דווקא במקרה של גבאי, נרשמה התייצבות מרשימה לצדו אחרי הניצחון. רוב בכירי המחנה הציוני נתנו ונותנים לו גיבוי כזה או אחר עד עכשיו (שלי יחימוביץ' מצטיינת במיוחד). מנדטים זה לא מביא. גבאי עשה את השגיאות שלו. את שכר הלימוד צריכה לשלם עכשיו המפלגה, אבל הקופה ריקה.
התרעות פיקוד העורף