ג׳ון שרמן שימש כשר החוץ של אמריקה מחודש מרץ של שנת 1897, ועד חודש אפריל של שנת 1898. התפטרותו סימנה את סופה של קריירה ארוכה של מי שהיה שר אוצר, סנטור וחבר קונגרס. הוא היה גם אחיו הפחות ידוע של הגנרל, גיבור מלחמת האזרחים, ויליאם טקומסה שרמן. 
 

שרמן היה מעט קשיש ולא לגמרי בריא, והבין במהרה שתפקידו העיקרי הוא לשמש תפאורה למדיניות החוץ שמתאם הנשיא, ויליאם מקינלי, עם סגנו, ולימים יורשו, ויליאם דיי. לרקס טילרסון לקח קצת יותר זמן להבין, או שאולי הבין, אבל איחר להסיק את המסקנות. השמועות על סוף דרכו הקצרה כשר החוץ בממשל דונלד טראמפ החלו שבועות ספורים לאחר שנכנס לבניין המשרדים בפוגי־בוטום. טילרסון נשך שפתיים והמשיך. גם לנוכח דחיקה לשוליים. גם לנוכח התעלמות. גם לנוכח ביקורת משפילה. הוא לא התפטר – הוא נשאר עד שפוטר.
 

הוא לא שר החוץ היחיד שמודח בטרם עת. היו שהודחו כי עשו מעט מדי, והיו שהודחו כי ניסו לעשות יותר מדי. המוכר שביניהם הוא אלכסנדר הייג, שמינה את עצמו בהבל פה לממלא מקום הנשיא, ומצא את עצמו בחוץ. נשיאים מנומסים יותר מטראמפ חיכו, לפעמים בסבלנות גדולה, לפני שהחליפו את שרי החוץ שלהם – בדרך כלל במעבר שבין שתי קדנציות. ג׳ורג׳ בוש ויתר על קולין פאואל. ביל קלינטון ויתר על וורן כריסטופר. לפאואל היתה השפעה מועטה למדי על יחסי החוץ של בוש. כריסטופר היה משמעותי יותר, אולם הוחלף על ידי מדלן אולברייט הדינמית ממנו. 
 



טילרסון עשה מעט ושרד מעט. הישגו העיקרי היה ביטולו המוחלט של משרד החוץ כגורם מדיני משפיע. חדרים נשארו ריקים משום שלא מינה פקידים בכירים לתפקידי מפתח. זירות מרכזיות הופקרו לטיפולם של אחרים. טילרסון בא לזירה הפוליטית־מדינית בלי ניסיון אך עם רקורד מרשים. תפקודו המינימלי הפתיע גם את אוהדיו – הם חשבו שיצליח לעשות יותר. חשבו שילמד מהר, שידע לשחק במנועי השפעה, שימצא דרך לאוזנו של הנשיא. דבר מאלה לא קרה. אולי כשיכתוב את זכרונותיו נגלה מדוע. 
 

למחליפו, מייק פומפאו, קריירה עשירה וססגונית לא פחות. איש צבא, סטודנט מבריק – ראשון בכיתה באקדמיה הצבאית. לימים נעשה עורך המגזין המשפטי של אוניברסיטת הרווארד, תפקיד שגם אחד משרי החוץ הבולטים ביותר בתולדותיה של אמריקה, דין אצ׳סון, מילא לפניו. מה יש לו שאין לטילרסון? שפה משותפת עם טראמפ. שר החוץ האמריקאי הוא משרתו הנרצע של הנשיא. נשיאים יצירתיים ושאפתנים, כמו הארי טרומן, או כמו ריצ׳רד ניקסון, יכולים לאפשר לאצ׳סון ולקיסינג׳ר לפרוח. אצל נשיא כמו טראמפ כנראה קשה יותר. אלא אם פומפאו יוכיח שטילרסון היה הבעיה.