האזנתי אתמול לראיון עם חתנו של הרב אלי סדן ממכינת עלי, שנשמע כמו אדם אינטליגנטי, עדין, נחמד. מסתבר שאשתו, הבת של הרב, היא גינקולוגית. אשת מקצוע, עובדת, עצמאית. החתן התייחס לדברים המקוממים של הרב שפורסמו השבוע: ״הפשע שהפמיניזם המודרני יוצר הוא לחנך את האישה להיות עצמאית, בלתי תלויה בבעלה, שתהיה לה הכנסה מספיק טובה. מסרסים את היכולת שלה להיות אישה טובה ואמא טובה. זה אסון, זו טרגדיה - גם בעלה מפסיד וגם הדורות הבאים מפסידים״. ומה אמר על כך חתנו? שלף את הקלישאה הכי ישנה בספר וטען שדבריו הוצאו מהקשרם.

נו באמת, מלמלתי, איך אפשר לטעון שאמירות כאלה הוצאו מהקשרן? אבל כשהקשבתי להמשך דבריו, קשה היה שלא להטיל ספק קטן. החתן הסביר שהרב אמר את הדברים מתוך תפיסה שהקמת משפחה היא הדבר הכי חשוב, גם לאישה וגם לגבר. זה לא שאנחנו שוללים כמו ששואלים איך מתמודדים עם השינוי שחל בשנים האחרונות, הוא אמר, כי השינוי הגדול הוא יציאת הנשים מהבית, אז אנחנו דנים בסוגיה - איך מתמודדת המשפחה במצב החדש? החדש פשוט דורש בירור, לדידו, וזו התמונה הכוללת של דברי הרב.

הוא טען שבתקשורת נוצר טרנד ״לחפש״ את המכינה בעלי, וכך דברים מוצאים מהקשרם ונוצרת תמונה שלא משקפת את המכינה. ובכל זאת, זה לא מפחית מהאחריות של הרב סדן לנסח קצת יותר בזהירות את דבריו.



האם יכול להיות שזה נכון? והאם נכון להוקיע כל אמירה שמרנית לגבי מי שמאמין שמשפחה היא ערך עליון? בואו נודה: התרגלנו להוציא דברים מהקשרם. אנחנו קולטים את מה שמתאים לנו לקלוט, עורכים את המציאות, מחליטים מה להכניס למוח ומה להשליך בבוז, ולאחר מכן מעבירים לאחרים את המסר שלנו ולא מאפשרים לשום אמירה שונה לסתור אותו. במקרה הרע נתלהם, ובמקרה הטוב פשוט לא נקשיב.

לא פעם יוצא לפגוש במציאות אדם מתוקשר, ולראות מישהו אחר לגמרי ממה שהשתקף לנו עד עכשיו. בהערכה גסה, השיקוף מדויק בפחות ממחצית מהמקרים. ביתר המקרים, השיקוף הלא מדויק מעורר תיעוב כלפי מגוון אנשים וקהלים. זה לא נעשה בזדון, אבל זו הדרך שבה התקשורת משקפת אנשים בכלל, וכן, גם את נתניהו.

בשבוע שעבר ידידיה מאיר כתב על הפער הזה. הוא העיד כי אף על פי שלא חש כך בעבר, הוא מצא את עצמו מעריץ את נתניהו שעומד ונואם בווירטואוזיות באיפא״ק כאילו אין משבר קואליציוני, כאילו אין חקירות, ובניגוד מוחלט למה שתיארו הפרשנויות. הפוסט, מן הסתם, חרך את הרשת והפייסבוק התרומם משאון התשואות.

כמי שמאוד מעריכה את ידידיה מאיר, יכולתי להבין אותו - אכן, כל אדם נורמלי היה קורס תחת הלחצים שנתניהו עומד בהם. הכעס על התקשורת שלעתים משקפת רק את מה שנוח לה הוא מוצדק. משגעים אותנו עם כל בדל מידע שמיד הופך ל״התפתחות דרמטית״, ורק אחר כך הולכים לברר את מידת הדיוק של העובדות. זה קורה לא רק עם נתניהו אלא גם עם השופטת המסתמסת, אולי גם עם הרב סדן, ומי יודע עם מי עוד.

אבל זה לא מנקה את נתניהו מכל דבר. כן, קור הרוח שלו נוכח היקום הקורס סביבו מעורר השתאות. ראש הממשלה הפך למאוד טוב בשחמט הפוליטי, ונדמה שהוא כבר לא האיש הלחיץ שהיה פעם. משהו אצלו השתנה. אין ספק שהוא עשה דרך יפה מאז הקלטת הלוהטת. הוא לא רץ יותר להודות בשום דבר, גם כשיש המלצות של המשטרה. מצד שני, ״קודם כל להכחיש״ זו טקטיקה ידועה של בני זוג בוגדניים, ואפרופו ״אני זכאי״ ו״מעולם לא היו לי יחסים עם האישה ההיא״, גם לא מעט פוליטיקאים נוקטים שיטה של לשחק אותה תמים עד הרגע האחרון.

# # #

לצד ההשתאות מקור הרוח, קשה להביט בנתניהו מתנהג כאילו כלום לא קרה, ולא לחוש גם חשש מסוים. הרי ליכולת הנערצת הזו יש גם מחיר. מי שהגיע לרמת ניתוק כל כך מוחלטת ולפתח כזה עור של פיל - כבר לא נוגע בו כלום. גם דברים שחייבים לגעת בו כמנהיג וכאדם.

ההוצאה הזו מההקשר, בסוף היא מתהפכת על כולנו, וכדאי להתחיל לראות איך קמפיין מוגזם אחד משרת את השני. כשהתקשורת מלאה בידיעות מודלפות לא מדויקות ומתרצת שזה רק לשם ״הנגשת כמה שיותר מידע לציבור״, זה מהווה מצד אחד קמפיין שכנוע, אבל מצד שני גורם לקמפיין נגדי. הקמפיין הנגדי עלול לתפוס בעוצמה יתרה, וכן - ברור שגם הוא יוצא מהקשרו. כך מפסיקים לראות די הרבה דברים, ולא משנה לאיזה קמפיין אתה מצטרף. כל קמפיין בסוף מייצר אהדה גדולה מדי מצד אחד, ומהצד השני - שנאה. גם במקרה של נתניהו, זה מה שקרה.

אז כמו שיש צדק בביקורת על עיתונות שמשקפת את מה שהייתה רוצה לראות במקום את מה שקורה באמת, אין אמת מוחלטת גם אצל מי שמתנגד לזה באופן גורף. זה לא באמת ש״וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ״, אלא פשוט הנטייה הטבעית שלנו לאשש את עמדתנו האפריורית, לחפש לה עוד ועוד סימוכין, עוד ועוד ״הוכחות״. להוציא מהקשרו.

גם בתורת המשחקים לומדים שהנטייה האנושית היא להפנים נתונים שמתיישבים עם מה שחשבנו קודם, ולהתעלם מאלה שסותרים. מצד אחד, זה מחזק לנו את הביטחון בדרך שבחרנו, ומצד שני - ככל שאנחנו יותר בטוחים בדעה שלנו ומתעקשים עליה, ככה יש לנו יותר סיכוי לטעות ולהיתקע.

בקיצור, כולנו חיים בסרט כזה או אחר. ככל שאנחנו דוהרים קדימה כדי להוכיח את צדקתנו בכל מחיר, הדבר היחיד שאנחנו שוכחים הוא שזה משפיע גם על בעלי הדעה הנגדית. זו לא הדרך להוכיח את האמת אלא להקצין דברים, לפעמים עד כדי בדיחה. משהו לחשוב עליו לפני הפעם הבאה שנוציא משהו מהקשרו ונגיד - נו, אמרתי לך.