1. בערבו של יום הבין בנימין נתניהו שעכשיו הוא ראש הממשלה ושלאחר הבחירות אין כל ביטחון כזה. הוא הבין ששום דבר לא מובן מאליו, שהוא לא יודע איך תתגבש המפה הפוליטית, מי יתמזג עם מי, והיכן ינחתו - אם ינחתו - גבי אשכנזי, משה (בוגי) יעלון ואחרים. אז, בפשטות שכזאת, לאחר שבוע של ספין על ספין, של רצון לגזור קופונים קטנים ושל מהלכים ששיגעו מדינה שלמה, השותפות הקואליציוניות נבהלו מהבור שכמעט כרו לעצמן ולקחו רוורס.

בין רגעי השיא של השבוע היו ממצאי הסקר שהצביע על 5 מנדטים לאורלי לוי־אבקסיס - שעקפה את הבוס לשעבר אביגדור ליברמן. התוצאה הזו גרמה לחישוב מסלול מחדש: ליברמן הבין שלא יהיה לו לאן להוליך את החרפה, ונתניהו ידע שאם ח"כ לוי־אבקסיס תתייעץ עם אביה דוד - "ביביולוג" ותיק - היא עלולה לקבל המלצות שישגרו את ראש הממשלה המכהן לבקו"ם הפוליטי.

וכך, לא היה כלום כי ממילא לא היה כלום, חוץ מספין אחד גדול שגרם לפיצוצי משנה ולקידום אג'נדות בניוטרל. בעצם, כן היה משהו: נתניהו, רוני אלשיך, אביחי מנדלבליט ועדי המדינה קיבלו שבוע אחד של שקט. מן הסתם, נתניהו נשם בימים האלה אוויר פסגות, ואילו האחרים ניצלו את דחיקתם לעמודים האחוריים כדי "לתת עבודה" בתיקי ראש הממשלה. אגב, אם אתם חושבים שהשתגענו, אני מציע שתסתכלו על מזכיר המדינה האמריקאי, שלמד על סיום תפקידו מציוץ של הנשיא דונלד טראמפ. עולם ישן עד יסוד נחריבה.



ומכיוון שלא צריך להיות גאון גדול כדי להעריך שבעמודים הקודמים ובבאים עוסקים עמיתי באירועים הפוליטיים של השבוע, החלטתי לכתוב על נושאים אזוטריים כמו משאיות כבדות, פקקי תנועה, רכבות מטען ובטיחות.

2. כבר חודשים ארוכים אני מנסה לחקור בכוחותי הדלים את פשר פקקי התנועה הכבדים והמתסכלים בכביש 6. אין לי כלים ממשיים למחקר, אבל נדמה לי שהגורמות לכך הן בעיקר המשאיות הכבדות שמשתרכות בדרך מנמל לנמל או ממרכז לוגיסטי כלשהו, יוצאות לעקיפה ויוצרות פקקי תנועה ועומסים בכביש האגרה. ההצעה המתחייבת לטווח הקצר: לאסור נסיעת משאיות בשעות העומס, או להגדיר חלק מכביש 4 כייעודי לתנועת משאיות.

פתרון השורש לבעיה האמיתית לא יגיע מבלי להתייחס לרשלנות המתמשכת בתחום רכבות המשא בישראל. אכן, לזכותם של שר התחבורה והנהלת הרכבת ייאמר שישנה עשייה גדולה בשנים האחרונות בתחום פריסת המסילות והפניית נוסעים לרכבת. אך במקביל, הסטת הובלת המטענים לרכבת ישראל מתנהלת כמו במדינת עולם שלישית.



בניגוד למציאות העגומה, תוכניות לשיפור המצב יש למכביר, אך כבר שנים ארוכות שהן אינן מקודמות. גם דוח מבקר המדינה משנת 2015 התריע בנושא וקבע, כי "עוד מתחילת המאה ה־21 לא היה שינוי בהיקף הובלת מטענים ברכבת והיקף ההובלה אפילו ירד(!!!) בשל האטה במשק ומכיוון שהרכבת לא ייחסה לתחום זה חשיבות מספקת". מדוח המבקר ומנתונים נוספים ניתן ללמוד כי הובלת המטענים ברכבת נמצאת בסטגנציה עמוקה. כך למשל תפוקת הרכבת בענף המטענים בשנת 2010 הייתה דומה בדיוק להיקף ההובלה ב־1990...

אז מה צריך לעשות? לעשות! קודם כל לממש החלטות והמלצות שכבר ניתנו מספר פעמים בעבר, לנהל את המשימה כ"צורך שעה" תחת מטרייה לאומית בעלת סמכויות רחבות, להציג פתרונות אלטרנטיביים לחברות המשאיות על מנת לרתום אותן ולא להוות עליהן איום, לאפשר לשוק הפרטי להשקיע בתחום באופן שיביא תשואה (למשל, לאפשר לחברות בנייה להוביל אגרגטים ולחברות מיחזור להוביל אשפה).

נוסף לכך, יש להקים מסופי מטען לרכבות במקומות אסטרטגיים ברחבי הארץ בסיוע מימון מהשוק הפרטי, לעודד (כולל בהקלות ובתמיכה כספית) הקמת תעשייה בסמוך או בקרבת המסילות. הסטת ההובלה הכבדה והמסוכנת מהכבישים היא צורך לאומי דחוף, ושר התחבורה חייב לעמוד בראש המאמץ הזה. אני מכיר אישית את האלוף (במיל') דן הראל שמונה לאחרונה ליו"ר דירקטוריון רכבת ישראל. הוא, יחד עם מנכ"ל רכבת ישראל שחר איילון, עם משרד התחבורה ועם ראש אגף התקציבים באוצר - יכולים להעלות את תחום הובלת המטען הכבד בישראל אל המסילה ובכך לחזק דרמטית את הבטיחות בכבישים, לצמצם נזקי זיהום ופקקי תנועה וגם - לחזק את הכלכלה.

3. בהתרגשות ובהתלהבות גדולה הוביל אותי השבוע איתן שוורץ, מנכ"ל מנהלת "עיר עולם ותיירות" בעיריית תל אביב, בנתיב הנסלל והעומד לקראת השקה: "שביל העצמאות". לאורך ק"מ אחד סללה העירייה "פס מוזהב" על המדרכות, באזור ראשיתה של העיר, ולאורכו 13 תחנות המספרות את סיפור הקמת המדינה שנוסדה בתל אביב. השביל ייחנך ביום העצמאות, והסיורים ייעשו באמצעות מדריכים או באמצעות אפליקציה, שתדע בכל שנייה היכן אתה נמצא ותספק מידע בקול, צליל ותמונה.

נפגשנו בפינת הרצל־רוטשילד, שם ממוקם הקיוסק הראשון של העיר, שעודנו פועל ואפילו מוכר קפה במחירים שפויים. משם המשכנו למזרקת הפסיפס המרהיבה של נחום גוטמן, ולביתו של עקיבא אריה וייס שעמד בראש ועד אחוזת בית עד ש"הוזז" על ידי מאיר דיזנגוף. המשכנו אל המקום שבו עמדה גימנסיה הרצליה, מלון "פלטין" שאירח שועי עולם, בית הכנסת הגדול, מוזיאון ההגנה ועוד. התחנה האחרונה, אגב, היא "בית העצמאות", ביתו של מאיר דיזנגוף ש"הופקע" על ידי בן־גוריון לצורך הכרזת העצמאות.

לבושתי, את התחנה האחרונה גיליתי רק לפני 12 שנה, כשביקרתי שם באקראי. מאותו הרגע החלטתי שאת כל השיחות עם בוגרי הקורסים בגלי צה"ל (ואחר כך בדובר צה"ל) אקיים שם, בהיכל העצמאות, גם בגלל ההשראה וגם משום שהיה נדמה לי שבני הנוער הללו חייבים להכיר את ההיסטוריה של המקום. קחו את המשפחה ולכו לשם.

4. השבוע, בשעת צהריים, התקשרתי נדהם לקרן מאצטדיון סמי עופר בחיפה, לשאול אם ייתכן ש־30 אלף כרטיסים להופעה של עומר אדם נמכרו בתוך שלוש שעות. "לא, זה לא נכון, זה לקח שעתיים", תיקנה אותי.

בערבו של אותו יום הפצירו בי בנותי ענבל ותמר לקחת את אמן לסוף שבוע ברומא. "הדאגה" שלהן לתרבות הפנאי שלי קצת הדאיגה אותי, ולאחר שחקרתי, התברר שמי שמזמין טיסה באל־על מקבל כרטיס להופעה. "אבל היינו ביחד לפני חודש בהופעה של עומר אדם", אמרתי להן. "אז מה, אבוש, צריך עוד פעם. תכינו אתה ואמא את הסטוריס. גם אתם תיהנו וגם אנחנו", הן השיבו.

אני עוקב אחר ההיסטריה וההצלחה המטורפת של עומר אדם ושל סטטיק ובן־אל תבורי ונוספים, ואני בעצם די מבסוט, גם מזה וגם מכך שאני כבר לא מפקד גלי צה"ל שצריך לעמוד מול זמרות וזמרים שנדחקים קצת לאחור, כשהחדשים מתפרצים קדימה. אתם חושבים שלא קניתי כרטיסים לרומא?
שבת שלום.

avi@bnayahu.com